עַלַמַּפָּה

יוֹרָם\יְהוֹרָם היה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, ואין להתבלבל בינו לבין יוֹרָם\יְהוֹרָם מֶלֶךְ יְהוּדָה. יוֹרָם היה בנם של אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל ושל אשתו אִיזֶבֶל, והוא עלה לשלטון בְּשֹׁמְרוֹן אחרי שאחיו הבכור אֲחַזְיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מת ללא בנים יורשים כתוצאה מתאונת נפילה. יוֹרָם מָלַךְ במשך 12 שנה, בהם המשיך בחטאי הפולחן של יָרָבְעָם, אבל הסיר את מַצְּבַת הַבַּעַל שעשה אביו .

מֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב, שהיה מעלה מס ליִשְׂרָאֵל, מרד בה עם מות אַחְאָב, ויוֹרָם גייס את חייליו וצירף אליהם את כוחות יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה שהסכים להצטרף לקרב. הצבאות עברו דרך מדבר אֱדוֹם, שם הצטרף אליהם גם מֶלֶךְ אֱדוֹם. שלושת המלכים צעדו 7 ימים במדבר עד שאזלו המים לצבא ולבהמות. יְהוֹשָׁפָט חיפש נביא ונמצא אֱלִישָׁע שקרא ליוֹרָם בציניות ללכת ולהתייעץ את אלוהי הוריו (שעבדו את הַבַּעַל ואת האֲשֵׁרָה), אבל לבסוף הסכים להתנבא בזכות יְהוֹשָׁפָט. אֱלִישָׁע הורה להכין גֵּבִים\בורות בנחל וניבא שהגֵּבִים יתמלאו במיים ללא גשם, ושה' ייתן להם את מוֹאָב בקלות והם יכו את עריה, יפילו את עציה, יסתמו את המעיינות ויהרסו את השדות. כך היה, וצבאות שלושת המלכים הטילו מצור על קִּיר חֲרָשֶׂת בירת מוֹאָב, עד שמֵישַׁע לקח את בְּנוֹ הַבְּכוֹר יורש העצר והקריב אותו על החומות. המחזה הנורא גרם לכעס גדול כנגד בני יִשְׂרָאֵל, וצבא יִשְׂרָאֵל נטש את המצור על קִּיר-חֲרָשֶׂת וחזר לָאָרֶץ.

מֶלֶךְ אֲרָם אויבו של יוֹרָם היה מכין מארבים לצבא יִשְׂרָאֵל וכל פעם המארב היה נכשל כי אֱלִישָׁע הזהיר את יוֹרָם מראש על המקום. צבא אֲרָם בא לדֹתָן והקיף שם את בית אֱלִישָׁע, אך אֱלִישָׁע התפלל שחיילי אֲרָם יסתנוורו, וכך הוביל אותם הַיְשֵׁר לשֹׁמְרוֹן. שם פקח אֱלִישָׁע את עיניהם כשהם כבר היו בידי יוֹרָם, וכשיוֹרָם ביקש אישור מאֱלִישָׁע להרוג אותם, אֱלִישָׁע דרש במקום זאת לתת להם לחם ומים. המֶלֶךְ הכין להם סעודה גדולה, שיחרר אותם, ואֲרָם הניחו ליִשְׂרָאֵל לזמן מה.

אח"כ כוחות אֲרָם עלו למצור על שֹׁמְרוֹן והרעב שם היה כבד ביותר (ראש חמור וחריונים נמכרו בכסף רב). כשיוֹרָם עבר על החומה לצפות במצב העיר, זעקה לעברו אישה אחת על כך שהיא ואישה אחרת התחייבו לבשל את בניהם. היא בישלה כבר את בנה ועכשיו האישה האחרת החביאה את בנה שלה. המֶלֶךְ שם עליו שק לאות אבל והצהיר שיהרוג את אֱלִישָׁע. אֱלִישָׁע ישב אז בביתו עם הזקנים והודיע, עוד לפני שהגיע שליח המֶלֶךְ, שהמֶלֶךְ מבקש לרצוח אותו. אֱלִישָׁע בישר שלמחרת סולת ושעורים ימכרו בזול, אך שָּׁלִישׁ המֶלֶךְ לא האמין לדבריו. בלילה הבא גילו ארבעה מצורעים את מחנה אֲרָם נטוש ואח"כ נמצא גם ציודם הזרוק של האֲרַמִּים לאורך כל הדרך לנהר היַרְדֵּן. מחנה אֲרָם נבזז ומחיר הסולת והשעורים היה כנבואת אֱלִישָׁע, וגם השָּׁלִישׁ נרמס למוות ע"י ההמון.

אֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, נכדו של יְהוֹשָׁפָט, המשיך את מסורת הברית עם מלכי יִשְׂרָאֵל שבה נהג סבו, והצטרף ליוֹרָם למלחמה בחֲזָהאֵל מֶלֶךְ אֲרָם על רמות גִּלְעָד. יוֹרָם נפצע בקרב ובא להחלים ביִזְרְעֶאל ואֲחַזְיָהוּ בא לבקרו שם. בינתיים אֱלִישָׁע צווה על אחד מבני הנביאים למשוח את יֵהוּא, אחד משרי הצבא שנשארו ברמות גִּלְעָד, למֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. יֵהוּא צווה שדבר הקֶשֶׁר לא יתגלה בינתיים ביִזְרְעֶאל ומיהר לשם בעצמו. הצופה במגדל שבחומת יִזְרְעֶאל ראה המון מתקרב, וכשיוֹרָם שלח לשם שליח, יֵהוּא השאיר את השליח אצלו. כך גם קרה עם השליח השני, עד שהצופה במגדל זיהה את סגנון הנהיגה המשוגע של יֵהוּא. יוֹרָם ואֲחַזְיָהו יצאו בעצמם לקראת יֵהוּא ופגשו אותו בשדה נָבוֹת. כשיֵהוּא ענה להם בגסות, יוֹרָם הבין שמדובר במרד והזהיר את אֲחַזְיָהו, אבל יֵהוּא ירה אליו חץ, הרג אותו וצווה להשליך את גוייתו בשדה נָבוֹת כנקמה על פשעו של אַחְאָב אבי יוֹרָם כלפי נָבוֹת . אח"כ הרג יֵהוּא גם את אֲחַזְיָהו ואת אִיזֶבֶל והשמיד את כל בית אַחְאָב, כולל את 70 האחים של יוֹרָם שגודלו בשִׁמְרוֹן.

בשנת 1993 התגלתה כתובת בשפה הארמית הקדומה בשער העיר שבתל דָּן, ושנה אח"כ התגלו בסמוך עוד זוג שברים של הכתובת המקורית. הכתובת שבורה ומקוטעת ורק חלקי משפטים ממנה ניתנים לקריאה, אך מהם ניתן בכל זאת להבין שמציב המצבה מתפאר בהריגתם של "(יהו)רם.בר(אחאב.)מלך.ישראל" ושל "(אחז)יהו.בר (יהורם.מל)ך.בית דוד." הקטעים המופיעים בסוגריים הינם הצעות הַשְׁלָמָה מקובלות של הטקסט. ההשערה המקובלת היא שמציב המצבה הוא חֲזָהאֵל מלך אֲרָם דַמָּשֶׂק אשר הביס את יוֹרָם מלך יִשְׂרָאֵל ואת אֲחַזְיָהוּ מלך יְהוּדָה בקרב בְּרמות גִּלְעָד. דברי המצבה אם כך סותרים את הכתוב במְלָכִים-ב פרק ט, שם מסופר כיצד יֵהוּא (ולא חֲזָהאֵל) הרג את יוֹרָם ואת אֲחַזְיָהוּ, וקיימות השערות רבות המנסות להסביר סתירה זו. בכל מקרה, הכתוב במצבה הוא כנראה האיזכור החוץ מקראי המוקדם ביותר שנמצא לדָוִד.