עַלַמַּפָּה

מָרְדֳּכַי, צאצא של קִישׁ מבנימין (אבי שאול?) שהוגלה בגלות בבל אימץ כבת את בת-דודו היתומה והיפה הֲדַסָּה\אֶסְתֵּר. כשאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מחפש מלכה חדשה, היא נלקחת להרמון ומתחבבת על הֵגֶא שנתן לה 7 משרתות ותמרוקים, בהם היא מתייפה במשך שנה. במצוות מָרְדֳּכַי, היא לא חושפת את יהדותה והוא סובב ליד ההרמון לחקור בשלומה. כל נערה הבאה למלך זכאית לקבל מה שתרצה לארוע, שוהה עם המלך בלילה ובערב עוברת להרמון הפלגשים שם היא שוהה עד ואם יקרא לה שוב המלך. אֶסְתֵּר באה אל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בשנה 7 למלכותו והוא אוהב אותה יותר משאר הנשים ומכתיר אותה למלכה. הוא עורך 'מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר' ונותן הנחות במס ומתנות לעם לרגל הארוע. כשבאות שוב בתולות להרמון היא עדיין לא מגלה את מוצאה. מָרְדֳּכַי שיושב בשער המלך מגלה קנוניה של שני סריסים שומרי סף להרוג את המלך ומספר זאת לאֶסְתֵּר כדי שתזהיר את אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. היא עושה זאת והאשמים ניתלים.

כשאֶסְתֵּר שומעת על אבל מָרְדֳּכַי (בגלל צו השמד על היהודים ששלח הָמָן) היא שולחת לו בגדים אך הוא מסרב לקבלם. היא שולחת את הֲתָךְ סריס המלך לברר מדוע ומָרְדֳּכַי מסביר את הסיבה ומבקש מאֶסְתֵּר שתתחנן לפני המלך. אֶסְתֵּר עונה שהמופיע לפני המלך ללא הזמנה דינו מוות, אלא אם המלך ייתן לו את שרביט הזהב, וכבר 30 יום לא נקראה למלך. מָרְדֳּכַי נוזף באֶסְתֵּר שלא תחשוב שתצליח להתחמק מהצו בארמון. אם היא לא תעזור היא תמות עם שאר משפחתה, וליהודים תגיע עזרה ממקום אחר. אולי לשם משימה זאת היא יועדה כשעלתה למלכות. אֶסְתֵּר מבקשת לכנס את יהודי שׁוּשָׁן לצום של 3 ימים. היא גם תצום ותיקח את הסיכון ותבוא למלך ללא הזמנה.

אֶסְתֵּר מעיזה ועומדת בחצר בית המלך הפנימית מול המלך הרואה אותה ביושבו בפתח הבית. היא מוצאת חן בעיניו, הוא מושיט לה את שרביט הזהב, והיא מתקרבת ונוגעת בשרביט. המלך מבטיח לה את כל רצונה אפילו עד חצי המלכות, ואֶסְתֵּר מבקשת להזמינו למשתה עם הָמָן למחרת. המשתה נערך והמלך שוב שואל לרצונה. היא מבקשת לחזור על המשתה למחרת ואז תגיד את רצונה. אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ והָמָן באים למשתה של אֶסְתֵּר והיא מאשימה את הָמָן שהוא הולך להרוג אותה יחד עם כל עמה. הָמָן נבהל ונופל מתחנן על מיטת אֶסְתֵּר. המלך זועם עוד יותר ומצווה לתלות אותו על העץ שהקים למָרְדֳּכַי.

אֶסְתֵּר מבקשת מהמלך לבטל את גזירת הָמָן על היהודים והמלך מאשר לה ולמָרְדֳּכַי (שמקבל את טבעת המלך שהיתה עד כה אצל הָמָן) לשלוח צווים בעניין בשמו. לפי הצו שהם שולחים, היהודים נקראים להגן על עצמם ואף לנקום באלה שקמו עליהם ב13 באֲדָר - היום בו צו ההשמדה היה אמור ליפול עליהם. אחרי יום נקמה אחד ברחבי הממלכה, המלך שואל את אֶסְתֵּר מה עוד תרצה והיא מבקשת עוד יום נקמה בשׁוּשַׁן. לכן חג הפורים נחגג ב14 באֲדָר (יום המנוחה שאחרי הנקמה) בערי פרזות וב15 באֲדָר בערים עם חומה. מָרְדֳּכַי שולח איגרות ליהודים עם תאריכי ומנהגי החג, הנקרא פוּרִים, על שם הפור שהפיל הָמָן לבחירת תאריך השמד. החג נחוג בכל שנה ואֶסְתֵּר גם הוסיפה איגרת בה היא מזכירה את הצום שהיה לפני בואה אל אֳחַשְׁוֵרוֹשׁ.