עַלַמַּפָּה

ספר קֹהֶלֶת מיוחס ל"בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלָ‍ִם" המזוהה וודאי עם שְׁלֹמֹה. קֹהֶלֶת יצא לחקור את מעשי האָדָם וגילה שהכל הֲבֵל (אֵד הנעלם ברוח) ורְעוּת (רדיפה אחרי) הרוּחַ. אין שום טעם למאמצי האָדָם, כי תולדות האָדָם והמתרחש בטבע חוזרים בכל מקרה שוב ושוב במחזוריות אינסופית.

קֹהֶלֶת חוקר את החָכְמָה ואת השִׂכְלוּת, ומגלה שאמנם החָכְמָה טובה מהסִּכְלוּת, אבל גורלם של החָכָם ושל הכְּסִיל זהה כי בסוף שניהם ימותו וישכחו. החָכְמָה גם מוסיפה כָּעַס וכאב. עדיף לא לדבר יותר מהדרוש, ואפילו לא לכתוב יותר מדי ספרי חָכְמָה כי החָכְמָה מייגעת. אין טעם בהישגים שהאָדָם משיג בחוכמתו במהלך חייו כי הם יעברו לאחר (אולי טיפש וחוטא) אחרי מותו. ובכל זאת, החָכְמָה יכולה להיות מועילה יותר מגבורה או אפילו מכלי נשק, למרות שלפעמים לא מקשיבים לחכם אם הוא עני ומסכן. דברי חֲכָמִים הנאמרים בנַחַת נשמעים, בניגוד לצעקות שליטים. הסִכְלוּת לעומת זאת יכולה להרוס הישגים של הרבה חכמה. הטיפש חושב שהאחרים הם הטועים, ובסוף נאלץ להתאמץ יותר.

קֹהֶלֶת חוקר את השִׂמְחָה ומגלה שגם היא הָבֶל. הוא יָכַל להתנסות טוב יותר מכל חוקר אחר (בהיותו מֶלֶךְ) בתענוגות ובמיצוי עושרו, ולא מנע מעצמו אף הנאה. אבל הנאה רגעית היתה כל מה שהשיג. גם אם אָדָם יאכל את כל מה שירצה, התאווה לעולם לא תשבע. לכן, עדיף להסתפק במה שבהישג יד מאשר בתאווה לדברים רחוקים.

קֹהֶלֶת חוקר את הרֶשַׁע והצֶּדֶק ורואה שצדיקים נענשים ורשעים מצליחים. ה' אמנם מבחין בין אָדָם לבהמה בכך שהוא דורש מוסר מבני האָדָם, אבל בעצם אין הבדל ביניהם, כי כולם (הרשע, הצדיק, והבהמה) ימותו ואי אפשר לדעת מה יהיה גורלם לאחר המוות. הרוע והסבל הם כה רבים שעדיף למות מלחיות, ועדיף משניהם כלל לא לְהִוָּולֵד. לא כדאי בכל אופן לנסות להיות יותר מדי צדיק, או להתחכם יתר על המידה, כי אין צדיק מושלם.

קֹהֶלֶת חוקר את המְלוּכָה, השלטון והעושר, ומגלה שגם בהם אין טעם, כי המלך תמיד יוחלף בצעיר שבא אחריו. כדאי לקיים את מצוות המלך, אך לא לְהִבָּהֵל ממנו, ולהיזהר כשהוא כועס. מי שרואה אי צדק במדינה, שלא יתפלא על כך, כי מעל כל פקיד שלטון יש את הפקיד שמעליו השומר עליו. השליטים שוגים כשהם מעלים עבדים חסרי חינוך לשלטון ומשפילים שָׂרִים. עדיף לא לקלל את המֶלֶךְ, אפילו בחדרי חדרים, כי הדברים בסוף יתגלו איכשהו. מי שאוהב את הכֶּסֶף לעולם לא יִשְׂבַּע ממנו, והקמצן יעזוב את החיים ערום מרכוש כפי שהיה כשנולד, ואחרי שזכה רק לחיות בחושך ובכעס.

כל מה שקורה לעולם ולבני האָדָם נקבע מראש ע"י ה' והוסתר כמו בצֵּל. גם העִוּוּתים בעולם הם מעשה ה' ולכן יש לקבלם. לכן אין טעם להתלונן על מה שהיה, לנחש מה יהיה, ואין גם טעם לעמול ולנסות לשנות את הדברים. מי שימתין עד שידע בוודאות את מצב הרוחות והעננים לעולם לא יִזְרָע ולא יִקְצוֹר. האָדָם גם לא שולט ברוּחַ החיים שלו, ולא יכול לכלוא אותה כדי לקבוע לעצמו את יום מותו. כל העמל וההישגים מוּנָעִים מקנאה ולכן הם הֶבֶל, ועדיפה עליהם המנוחה. ובכל זאת, הבטלן יהרוס את עצמו.

לכן לא נשאר לאָדָם אלא להיות מאושר במעשיו במהלך חייו ולהתייחס לכל יום כאילו היה יום חג. כך השִּׂמְחָה תלווה אותו גם בזמנים קשים. כי אור השמש הנראה בחיים הוא מתוק, וכלב חי טוב מאריה מת, כי לחיים יש לפחות בטחון (במותם), ואילו המתים אינם יודעים עוד דבר, וכל תאוותיהם נעלמו. על האָדָם להמנע מבדידות (אחרת אין טעם לעמלו), ולֵהָנוֹת מהיְדִידוּת (טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד), ומאשת אהבתו. כדאי לאָדָם לשמור על שמו הטוב. עליו להמנע מכעס, ולא להתרגש יותר מדי כשהוא שומע שמדברים עליו רעות, כי גם הוא נוהג כך לפעמים. אין להתגעגע לימים עברו כאילו הם היו טובים מימים אלה. על האָדָם לחיות חיים פעילים אבל לנהוג בזהירות. כדאי להשקיע גם בדבר חסר בטחון (שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם) ולגוון את היוזמות כי אולי ההשקעה תצליח בטווח הארוך. העצלנות מזיקה (דליפת הגג) אבל למי שיש כֶּסֶף הוא פותר את הכל.

קֹהֶלֶת קורא לאָדָם הצָעִיר לשמוח בנעוריו כי הנְעוּרִים חולפים כמו הָבֶל (אֵד) לפני שבאה הזִקְנָה. הוא ממשיל את גוף האָדָם הזָקֵן לבית אחוזה מתפרק, עם ידיים רועדות, רגלים מעוותות, שיניים חסרות, עיניים חשוכות, קול חלש בפה, אוזניים חלשות, ושיער מלבין כמו שקד. לבסוף חוט השדרה ינותק והגֻּלְגֹּלֶת תיפול, כמו דלי שבור לבאר.

סִכּוּם הספר מובא בסופו: קֹהֶלֶת היה חָכָם וגם לימד חָכְמָה. הוא חקר למצוא את טעם הדברים וכתב את האמת ביושר (גם כשהייתה קשה). אבל קֹהֶלֶת ממליץ לתלמידו לא להגזים בכתיבת ספרי חָכְמָה כי היא יכלה לייגע. לסִכּוּם: הכל הָבֶל, ויש רק לקיים את מצוות ה'.