עַלַמַּפָּה

ספר דְּבָרִים כולל בעיקרו נאום ארוך של מֹשֶׁה לעַם יִשְׂרָאֵל, החונה בתחנתו האחרונה בעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לקראת הכניסה לארץ. הספר כולל סקירה הִיסְטוֹרִית ולקחים ממנה, רשימה ארוכה של מִצְווֹת, והוראות לעריכת טקס ברית עם בְּרָכוֹת וקְּלָלוֹת אם העַם יקיים או יפר את הברית. הספר מסתיים עם תיאור מותו של מֹשֶׁה.

א. הקדמה והכנה לקבלת המִצְווֹת:

מֹשֶׁה פותח את נאומו עם הזכרת אירועים מימי הנדודים שזה עתה הסתיימו. אלה כוללים מקרים שבהם העַם חטא או היה קטן אמונה ומרדן (כמו בפרשת עֵגֶל הזהב, בפרשת המרגלים, או בפרשת דָתָן וְאֲבִירָם מקורבי קֹרַח). בימי הנדודים ה' דאג לעַם לכל צרכיו, וגם עזר להם אל מול אויביהם, אבל כמו אב הוא גם העניש אותם על חטאיהם. לפעמים (כמו בפרשת עֵגֶל הזהב) ה' חשב אפילו להשמיד את העַם, אבל לבסוף סלח להם (בעקבות מאמציו של מֹשֶׁה).

מֹשֶׁה גם מזכיר שה' הוא אל מופשט ובלתי נראה (כפי שהוכח במעמד הר סִינַי) וכך גם צריך להיות פולחנו (ללא פסלים מעשה אדם). העַם אז נבהל מהסכנה שבקשר מיידי עם ה' ולכן ביקש להעזר בְּתִוּוּכוֹ של מֹשֶׁה, וכך גם בעתיד הוא יֵעָזֵר בְּתִוּוּכָם של הכוהנים במלאכת הקודש.

מֹשֶׁה גם מתאר את יחסי העַם לגויים השונים: ה' דרש שלא להתגרות בגויים שפגשו במהלך הנדודים (אֱדוֹם, מוֹאָב, ועַמּוֹן). אבל ה' עזר לעַם להביס את מלכי הָאֱמֹרִי שממזרח לירדן (סִיחוֹן ועוֹג) כאשר אלה יצאו לתקוף את העַם. את ארצם ירשו אח"כ שבטי רְאוּבֵן וגָּד וחֲצִי הַמְנַשֶּׁה-. על העַם להלחם עד חורמה גם עם הגויים היושבים בארץ המובטחת (שממערב לירדן, בגלל תועבות אותם גויים), ועליו לשמור במיוחד שלא לנסות ולחקות את מנהגיהם ואת פולחנם.

מֹשֶׁה מכין את העַם לקבל את המִצְווֹת, עם אזכור של 10 הדִּבְּרוֹת. הוא גם נותן לעַם את הצהרת האמונה של קריאת שְׁמַע, את התפילות שבטוֹטָפֹת העיניים (תפילין) ובמזוזות, ואת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שיש לאמר כשהעַם יהנה מִפִּרְיָהּ של הארץ המובטחת הטובה.

ב. המִצְווֹת:

ריכוז הפולחן: יש להרוס את מקומות הפולחן הרבים המפוזרים ברחבי הארץ, ולהקריב קורבנות רק במקום מרכזי שיִבְחַר ה' (זה יהיה כידוע המקדש שביְרוּשָׁלַיִם). מותרת שחיטת חוּלִין של בהמות ראויות לקורבן (בָּקָר וצֹּאן) כמו של בהמות כשרות אחרות (כמו צְּבִי וְאַיָּל) בכל מקום, רק בלי הַדָּם, אפילו כשהזובח הוא במצב של טומאה. אבל בכורות הבָּקָר והצֹאן מיועדות רק לקורבן במקום המרכזי (אלא אם יש בהן מוּם). יש לקיים את שלושת חַגֵּי הָרְגָלִים - פֶּסַח, שָׁבֻעוֹת, וסֻּכֹּת, במועדם ורק במקום המרכזי. הפולחן במקום המרכזי ינוהל ע"י הַלְוִיִּם, וכל לֵּוִי השוכן באחת מערי הארץ זכאי לבוא ולשרת שם את ה'. המקום המרכזי יהיה גם מקומו של "בית משפט עליון" (של שופטים וכוהנים) שיכריע במקרים שבהם שופט מקומי מתקשה להכריע.

הלכות הכַּשְׁרוּת: בְּהֵמת יַבָּשָׁה היא כְּשֵׁרָה אם היא בעלת פרסה שסועה לשתיים ומַעֲלַת גֵּרָה; חית מָּיִם היא כְּשֵׁרָה אם היא בעלת סְנַפִּיר וקַשְׂקָשִׂים; העוֹפוֹת הם כְּשָׁרִים, מלבד רשימת עוֹפוֹת; שרצים\חרקים מעופפים מעופפים אינם כְּשָׁרִים; אין לבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.

חוקים סוציאלים והוּמָנִיִּים:
• באופן כללי, יש להגן ולעזור לחלשים בחברה - הלֵּוִי, הגֵּר, היָּתוֹם, וְהאַלְמָנָה.
• יש להשאיר לעניים דגן, זֵיתִים, ועֲנָבִים שנותרו בשדה לאחר הקציר.
• יחס לעבדים: יש לשחרר עֶבֶד או שִׁפְחָה עבריים אחרי 6 שנות עבודה עם מענק שחרור. אם העֶבֶד מתעקש להשאר, יש לקיים טקס רציעת אוזן. אסור להסגיר עֶבֶד בורח.
• מותר לאכול מִכֶּרֶם או משדה השייך לאחר, אך לא לקחת משם החוצה.
• אסור להלוות בריבית. על המַלְוֶה להמתין לקבלת המַשְׁכּוֹן מחוץ לבית הלוֹוֶה.
• אסור להלין שכר.
• אסור לקחת כְּמַשְׁכּוֹן אבני רֵחַיִם, או בֶּגֶד מעֲנִיִּים.
• אסורה הֲלָנַת גּוּפַת תָּלוּי על עֵץ אחרי שהוּצָא להורג.
• אין להלקות פושע ביותר מ-40 מלקות.
• אין לקבל לקהילה סָרִיס, מַמְזֵר, עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי. אבל יש לאהוב את בני אֱדוֹם כְּאַחִים, ולקבל אותם ואת המִצְרִים לקהילה לאחר 3 דורות.
• מצוות שִׁלּוּחַ הַקֵּן: אם אָדָם נתקל בקַן צִפּוֹר (בַּדֶּרֶךְ, על עֵץ, או על הָאָרֶץ) והצִפּוֹר רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים או דוגרת על הַבֵּיצִים, יש לשחרר את הָאֵם, אבל אפשר לקחת את הָאֶפְרֹחִים או הַבֵּיצִים.
• אסור לחסום את פיו של שׁוֹר בעוד הוא עובד בדַּיִשׁ.

הִמָּנְעוּת מתועבות הגויים ומעבודה זרה: אם נָבִיא שקר, או קרוב משפחה מדיח לעבודה זרה יש להורגו. גם עיר שלמה שהודחה לעבודה זרה יש להחרים (להשמיד). יש לְהִמָּנַע מחיקוי מנהגי הגויים, כמו פגיעה עצמית בשלמות הגוף (בהתגודדות ובתספורת קרחת לָמֵת), לבוש של בגדי המין האחר, או קיום זְנוּת פולחנית. אסור לטעת עץ לפולחן האֲשֵׁרָה, או להציב מַצֵּבָה לפולחן, אפילו לא לכבוד ה' אשר שונא את הַסַּמְמָנִים הללו של עבודת האלילים.

סוגי מְעַשֵּׂר: ב הובאו הלכות המְעַשֵּׂר (10%) מתבואת הָאָרֶץ ומִפְּרִי הָעֵץ שיש להפריש לה' (למקדש). ב מפורש שהמְעַשֵּׂר נמסר לתצרוכת הלְוִיִּים, והם בְּתוֹרָם מפרישים מְעַשֵּׂר מהמְעַשֵּׂר לתצרוכת הכוהנים. כאן (בספר דְּבָרִים) נוספת מצוות מְעַשֵּׂר (שני) שעל האיכר להביא למקום הפולחן המרכזי, שם הוא יכול לאכול ממנו עם בני ביתו (ולתת ללְוִיִּים). פעם ב-3 שנים, על האִיכָּר להניח את אותו המְעַשֵּׂר (המכונה במקרה זה מְעַשֵּׂר עָנִי\שלישי) בשער העיר, ושם יוכלו לקחת אותו החלשים בחברה - הלֵּוִי, הגֵּר, היָּתוֹם, וְהאַלְמָנָה.

חוקי המלחמה:
• ינתן פטור משירות למי שבנה בית, נטע כרם, או התארס עם אִשָּׁה ולא זכה להינות מהם, וגם לפחדנים. חָתָן טרי יהיה פטור משירות צבאי לשָׁנָה.
• כשעולים על עיר, יש להציע לה לְהִכָּבֵשׁ בשלום, ואם היא מסרבת יש להרוג בה את כל הזכרים הבוגרים. אבל אם העיר היא בשטח הארץ המובטחת, אז יש להרוג את כל התושבים, כדי למנוע עבודה זרה. אסור להרוס את עצי הפרי הסמוכים לעיר תחת מצור.
• אם חייל לוקח שְׁבוּיָה יְפַת תֹּאַר במלחמה, עליו לתת לה להתאבל חודש בביתו ורק אז להנשא לה.
• יש לשמור על טוהר המַחֲנֶה וּלְהִטַּהֵר אחרי קְרִי־לַיְלָה, ולעשות צוֹאָה רק מחוץ למחנה.

דיני אִישׁוּת שונים:
• הלכות הטיפול במקרה של אָדָם המאשים את אישתו שלא היתה בתולה ביום הנישואין: משפחת האישה תציג את הבגד המוכתם בדם הבְּתוּלִין אם נמצא, ואז הבעל יענש. אבל אם מסתבר שהאישה באמת חטאה אז היא תומת בסקילה.
• איסור על ניאוף עם אִשָּׁה נשואה, קיום יחסי מין עם אִשָּׁה מְאֹרֶסֶת ברצון או באונס, ואונס אִשָּׁה שאינה מְאֹרֶסֶת עדיין.
• איסור על גלוי עריות (אסור לְהִנָּשֵׂא לאשת הָאָב).
• אסור לְהִנָּשֵׂא שֵׁנִית לאישה שגורשה ואח"כ נישאה לְאַחֵר.
• חובת יִבּוּם, וטקס החֲלִיצָה.

איסורים שונים:
• אסורה הסגת גבול לאדמה שכנה.
• אסורה עדות שקר, ועל עֵד שֶׁקֶר יוטל העונש שהיה מקבל הנאשם אם היה מוּרְשָׁע.
• אסור להחזיק בִּכְלֵי מדידה מזוייפים.
• אסור למרוד בהורים, ובֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה ומתהולל יוענש במוות.
• אסור לחטוף אָדָם.
• אסור להפר נדרים.
• אִשָּׁה התופסת במבושיו של יריב בעלה תֵּעָנֵשׁ בקיצוץ כף ידה.
• איסור ערבוב בצמחים, חיות, ובלבוש (שַׁעַטְנֵז).

חוקים שונים:
• באופן כללי, כל אָדָם נענש רק על חֲטָאָיו שֶׁלּוֹ.
• חוֹבַת הֲשָׁבַת אֲבֵדָה לבעליה.
• חובת התקנת מַעֲקֶה על הגג.
• אם נמצא הָרוּג ולא יודעים מי הרג אותו, יש לקיים טקס עֶגְלָה עֲרוּפָה בנחל סמוך.
• אסור לאָדָם להפוך את בְּנָה של אישתו המועדפת לבְּכוֹר אם כבר יש לו בְּכוֹר מאישתו השנואה.
• מצוות גְּדִלִים\צִיצִיּוֹת על הבגד.
• יש לזכור את התאכזרות עֲמָלֵק לעַם בַּמִּדְבָּר, ולמחות את זכרו.
• חוק המֶלֶךְ: על המֶלֶךְ להיות בן העַם, אסור לו להרבות בסוּסים, בנשים, ובמָמוֹן, ועליו להקפיד במצוות שבספר הזה.
• ערי מקלט: יקבעו 6 ערי מקלט ברחבי הארץ (3 מכל צד של הירדן). ערי המקלט נועדו להגן על אָדָם שרצח בִּשְׁגָגָה מפני זעמו של גואל הדם. אם הסתבר שהאָדָם רצח בכוונה ומתוך שנאה אז הוא יוסגר לגואל הדם.

ג. הקְּלָלוֹת והבְּרָכוֹת:

מֹשֶׁה מצווה על העַם להקים מִזְבֵּחַ לה' בְּהַר עֵיבָל אחרי שיחצו את הַיַּרְדֵּן. שם ובהר גְּרִזִים הסמוך (ליד שְׁכֶם) הם יקיימו טקס של יִסּוּד העַם ע"י ברית עם ה'. הַלְוִיִּם יפתחו ברשימת קְלָלוֹת שיוטלו על אלה שעוֹבְרִים עַל מִצְווֹת מסוימות, ואחרי כל קְלָלָה העַם יענה "אָמֵן". אח"כ מצוינות הַבְּרָכוֹת שבהן יבורך העַם (פריון ועמידה בראש העמים) אם יקיים את הַמִּצְווֹת, ורשימת הַקְּלָלוֹת שהעַם יקולל בהן אם לא יקיים את הַמִּצְווֹת. אלה כוללות את ניגודי הברכות, ועוד קללות רבות של מחלות שונות, פגעי יְבוּל, עִנּוּיֵי מלחמה, וגָּלוּת-. אם העַם יחטא אז תתקיים בו קללת הגָּלוּת. אבל אם הוא יעשה שם חֲזָרָה בִּתְשׁוּבָה אז ה' יאסוף אותו מכל מקומות גָּלוּתוֹ בחזרה לארץ המובטחת. בכל מקרה, ה' מעמיד לאָדָם את הַבְּחִירָה הַחָפְשִׁית בין הַטּוֹב שיוביל לחַיִּים לבין הָרָע שיוביל למָּוֶת.

ד. מות מֹשֶׁה:

מֹשֶׁה מוסר לעַם שהגיע לגיל 120, ואינו יכול עוד להמשיך ולהוביל אותו. אבל אַל להם לדאוג כי ה' בעצמו יעמוד בראשם, ויהוֹשֻׁעַ ינהיג אותם בכיבוש הארץ. מֹשֶׁה כותב את ספר הַתּוֹרָה, מוסר אותו לכֹּהֲנִים הלְוִיִּים כדי שישמרו אותו לצד אֲרוֹן הבְּרִית, ומצווה לקרוא בו בסֻּכּוֹת של שנת הַשְּׁמִטָּה (מִצְוַת הַקְהֵל). ה' ומֹשֶׁה יודעים שהעַם צפוי למרוד בה', להיענש, ולבסוף לזכות במחילה, ומֹשֶׁה מקריא את שִּׁירת "הַאֲזִינוּ" המעידה על כך.

מֹשֶׁה מברך את שבטי יִשְׂרָאֵל, ועולה אל ראש פסגת הַר נְבוֹ. שם ה' מראה לו את כָּל הָאָרֶץ שהובטחה לאבות (ושאליה מֹשֶׁה לא יזכה לבוא). מֹשֶׁה מת שם ונקבר במקום לא ידוע בגיא סמוך מול בֵּית פְּעוֹר. הוא היה בן 120 במותו, אבל היה עדיין רענן מבחינה גופנית. העַם התאבל עליו 30 יום, ואז החל לְהִשָּׁמַע ליהוֹשֻׁעַ שירש את ההנהגה ממֹשֶׁה. לא היה עוד נָבִיא כמו מֹשֶׁה שזכה לדבר עם ה' פָּנִים אֶל פָּנִים, או לעשות נִסִּים כה גדולים.