עַלַמַּפָּה

מָרְדֳּכַי, צאצא של קִישׁ (אבי שָׁאוּל?) משבט בנימין שהוגלה בגלות בָּבֶל, אימץ כבת את בת-דודו היתומה והיפה הֲדַסָּה\אֶסְתֵּר. היא נלקחה להרמון והתחבבה על הֵגֶא\הֵגַי שנתן לה 7 משרתות ותמרוקים בעזרתם היא התייפתה במשך שנה. במצוות מָרְדֳּכַי, היא לא חשפה את יהדותה והוא הסתובב באזור ההרמון כדי לחקור בשלומה. אחרי שאֶסְתֵּר הוכתרה למלכה, מָרְדֳּכַי שישב בשער המלך חשף קנוניה של שני סריסים שומרי סף להרוג את המלך וסיפר זאת לאֶסְתֵּר כדי שתזהיר את אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. היא עשתה זאת והאשמים ניתלו.

כל עבדי המלך בשער העיר היו משתחווים להָמָן כשהיה עובר שם, מלבד מָרְדֳּכַי שלא שמע לנזיפות שקיבל בעניין מעבדי המלך שם, וענה שהוא יהודי. הם סיפרו זאת להָמָן והוא זעם על כך והחליט לנקום בכל היהודים שברחבי הממלכה. מָרְדֳּכַי שמע על הצו, שם על עצמו שק ואפר וזעק עד לפני שער המלך (כי אסור היה לעבור בו בלבוש שק). נערות אֶסְתֵּר הודיעו לה על מעשה מָרְדֳּכַי והיא שלחה לו בגדים אך הוא סירב לקבלם. היא שלחה את הֲתָךְ סריס המלך כדי לברר מדוע הוא נוהג כך, ומָרְדֳּכַי הסביר את הסיבה וביקש מאֶסְתֵּר שתתחנן לפני המלך. כשאֶסְתֵּר טענה שצפוייה לה סכנת מוות אם תופיע ללא הזמנה לפני המלך, מָרְדֳּכַי נזף בה שלא תחשוב שתצליח להתחמק מהצו של הָמָן בארמון. אם היא לא תעזור היא תמות עם שאר משפחתה, וליהודים תגיע עזרה ממקום אחר.

אֶסְתֵּר העיזה והופיעה לפני המלך וביקשה לערוך משתה איתו ועם הָמָן. הָמָן חזר מהמשתה בגאווה אך זעם כששוב מָרְדֳּכַי לא זז כשעבר לפניו. בעצת אישתו הוא הקים עמוד תלייה גבוה ותיכנן לבקש למחרת בבוקר מהמלך לאשר את תליית מָרְדֳּכַי. בלילה המלך התקשה להירדם ומבקש לעיין בספר דברי הימים של ממלכתו, שם הוא קרא ונזכר במעשה מָרְדֳּכַי שהצילו מקנוניית סריסיו. הוא שולח את הָמָן להוליך את מָרְדֳּכַי על סוס המלך לבוש בבגדי המלך.

אחרי תליית הָמָן, מָרְדֳּכַי קיבל את בית הָמָן ואת טבעת המלך שהייתה אצל הָמָן. מָרְדֳּכַי שלח, באישור ובשם המלך, צווים שביטלו את גזירת הָמָן על היהודים ובמקומה התירו את נקמת היהודים באויביהם. מָרְדֳּכַי בא לפני המלך בלבוש מלכות ושׁוּשָׁן והיהודים שמחו. בכל מקום אליו הגיע הצו - היהודים שמחו ושתו ורבים התגיירו מפחד היהודים.

ב-13 באֲדָר הגיע הצו של מָרְדֳּכַי לכל רחבי הממלכה. ביום בו תכננו אויבי היהודים לפגוע בהם, נהפך הגורל והיהודים התאספו להינקם מאויביהם, בלא התנגדות ובסיוע השליטים המקומיים, בשל הפחד ממָרְדֳּכַי. בערים ללא חומה, היהודים חגגו את החג ב-14 באֲדָר בשמחה ומשתה, משלוח מנות, ומתנות לאביונים (ובערים בעלות חומה חגגו את החג ב-15 באֲדָר). מָרְדֳּכַי שלח איגרות ליהודים עם תאריכי ומנהגי החג, שנקרא פוּרִים, על שם הפור שהפיל הָמָן לצורך בחירת תאריך השמד, והחג נחוג מאז בכל שנה.