עַלַמַּפָּה

תַּאֲנַת שִׁלֹה נזכרת פעם אחת במקרא בתיאור הגבול הצפון-מזרחי של נחלת שבט אֶפְרַיִם (מול נחלת מְנַשֶּׁה). לפי הכתוב, קו הגבול יצא מהַמִּכְמְתָת בצפון (אשר שכנה "עַל פְּנֵי שְׁכֶם" לפי תיאור הגבול הדרומי של מְנַשֶּׁה) והמשיך לכוון מזרח אל תַּאֲנַת שִׁלֹה, ומשם עבר מִמִּזְרַח ליָנוֹחָה אל עבר עֲטָרוֹת, ומשם דרומה ליְרִיחוֹ (ראו במפה).

על פי תיאור מהלך הגבול של נחלת אֶפְרַיִם מזוהה תַּאֲנַת שִׁלֹה עם אחת משתי חורבות המשתמרות כמשוער את שמה של העיר המקראית - ח'רבת תַעְנַה אֶל-פוֹקָה (העליונה) וח'רבת תַעְנַה א-תחתא (התחתונה).

באוֹנוֹמַסְטִיקוֹן של אוסביוס (ספר גיאוגרפי של ארץ ישראל מהתקופה הביזנטית - במאה ה-4 לספירה) נאמר שבתַּאֲנַת שִׁלֹה היה בימיו כפר במרחק 10 מילים (כ-14.8 ק"מ) מזרחית לשְׁכֶם ובדרך לבקעת הירדן. שתי חורבות תַעְנַה קרובות יותר ממרחק זה משְׁכֶם, אך ח'רבת תַעְנַה א-תחתא רחוקה מעט יותר (כ-12.5 ק"מ בקו אווירי). ח'רבת תַעְנַה א-תחתא נמצאת מעט מדרום לאתר המשוער של יָנוֹחָה (ח'רבת יַאנוּן), ולכן יש המעדיפים את הזיהוי עם ח'רבת תַעְנַה אֶל-פוֹקָה המתאימה לכאורה יותר לתיאור מהלך הגבול, אשר מתקדם בכוון דרום מזרח מאזור שְׁכֶם, לתַּאֲנַת שִׁלֹה ואז ממזרח ליָנוֹחָה.

בשתי החורבות נמצאו ממצאים מתאימים לתקופת הברזל (הישראלית) וגם לתקופה הרומית ביזנטית, אך נראה שמבחינה ארכאולוגית הועדף הזיהוי עם תַעְנַה אֶל-פוֹקָה . במרכז החורבה שבתַעְנַה אֶל-פוֹקָה נמצא מקאם שייח' עבד-אל-קדיר.