עַלַמַּפָּה

חַנָּתֹן היתה עיר בנחלת שבט זְבוּלֻן, בין רִמּוֹן בזְבֻלוּן לבין נחל יִפְתַּח אֵל, ראו במפה.

חַנָּתֹן נזכרת גם בתעודות חוץ-מקראיות כמקום חנייה מקובל. כך באחד ממכתבי אֶל-עַמַארְנָה מתלונן מלך בָּבֶל בפני פרעה על מלכי שִׁמְרוֹן (בזְבֻלוּן) ועכו שתקפו ובזזו שיירת מסחר בבלית שחנתה ב"חִנַתוּנַ". במכתב אחר, מסופר על מלך עכו ששחרר בחַנָּתֹן את לַבְּאַיַ מלך שכם אשר היה אסור שם בדרכו למצרים.

חַנָּתֹן אינה נזכרת עוד במקרא מעבר לציון שלה כישוב בנחלת שבט זְבֻלוּן, אך נראה שהעיר היתה מיושבת גם בימי ממלכת יִשְׂרָאֵל, כיוון שהיא נזכרת בכתובות נצחון של תגלת-פלאסר מלך אַשּׁוּר בהם הוא מתאר את מסע הכיבוש שלו בארץ (734-732 לפנה"ס) ומציין את כיבוש חַנָּתֹן ולקיחת שבויים ממנה.

חַנָּתֹן מזוהה בד"כ עם תל אל-בֶּדֶוִּיֶה (כיום תל חַנָּתֹן) שנקרא על שם חאן אל-בֶּדֶוִּיֶה שהיה במקום עוד גם בימי הטורקים, ומעיד על היות המקום מקום חנייה מקובל עד לתקופות מאוחרות. התל הגדול (כ-100 דונם) יושב בקצה המערבי של בִּקְעַת בֵּית נְטוֹפָה על דרך "החורנים" הקדומה - דרך חשובה שחיברה את החורן וצפון עבר הירדן אל הים התיכון. באתר נמצאו חרסים המעידים על ישוב בתקופה הכנענית (ברונזה) והישראלית (ברזל), ובפסגת התל קיימים עדיין אולמות תת-קרקעיים השייכים לחווה חקלאית מהתקופה הצלבנית.