עַלַמַּפָּה

ספר "מַלְאָכִי" פותח במילים: "מַשָּׂא דְבַר יְהוָה אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי". יש המחזיקים בדעה ששם הנביא המוזכר כאן אינו ידוע וש"מַלְאָכִי" בפסוק זה, משמעותו "השליח שלי". הפתיח גם אינו מציין את תקופת הנביא (כפי שצויין אצל נביאים רבים אחרים) אך לפי נושאי הנבואה, כמו הקורבנות בבית המקדש השני, וביטויים, כמו הזכרת מִשְׂרַת הפֶחָה, נראה שהוא פעל במאה 5 לפה"ס - אחרי תקופת חַגַּי וזְכַרְיָה (בימי בניית בית שני) אך לפני ימי עֶזְרָא ונְחֶמְיָה.

דברי מַלְאָכִי כוללים דיאלוגים בין ה' לעַם במספר נושאים. הוא פותח באהבת ה' את יַעֲקֹב (יִשְׂרָאֵל) ובשנאתו את אחיו עֵשָׂו (אֱדוֹם). לכן הוא יחריב את אֱדוֹם, גם אם הם ינסו לשקם אותה מחורבנה.

הספר אח"כ דן בנושא אי ההקפדה על הלכות הפולחן במקדש. ה' מתלונן שהכוהנים מבזים את מזבחו בקורבנות פסולים של חיות עִוְרִוֹת, פִּסְחוֹת, חולות, וגנובות. אי לכך הנביא קורא לסגור את דלתות המקדש ולהחשיך את המזבח. יותר מאוחר ה' מתלונן על העַם שאינו מקפיד בתרומות לכוהנים (המַּעֲשֵׂר והתְּרוּמָה). אם הם רק יקיימו את דיני הפולחן הללו, אז ה' יביא עליהם גשם ברכה ויגרש את האַרְבֶּה. בעבר הלְוִיִּים אמנם דברו דברי תורה ולא דברי חטאים, והלכו בדרך ה', והשיבו רבים אחרים מדרך החטא. אבל מאז הם סרו מהדרך והכשילו גם אחרים. לכן ביום ה', ה' יופיע במקדש ויטהר את הלְוִיִּים כמו באש ובחומר כביסה מנקה.

מַלְאָכִי גם מביא את כעס ה' על בני העַם, ובעיקר על הכֹּהֲנִים, שבגדו בנשות נעוריהם, בנות יִשְׂרָאֵל, ושכבו עם בנות עמי אלוהים אחרים (כנראה הכוונה שהגולים ששבו לארץ המשיכו לשהות עם נשותיהם הנוכריות).

נושא נוסף החוזר בכמה צורות במהלך הפרקים הוא בעיית צדיק ורע לו - רשע וטוב לו. הצדיקים מתלוננים על כך, וה' מגיב בתיאור יום ה' שבו יבוא למשפט להעיד כנגד הרשעים שאינם יְרֵאִים את ה', וחוטאים בכישוף, ניאוף, שבועת שקר, עושק שכירים, אלמנות, יתומים, וגרים. יום ה' יבער כמו תנור, וכל הרשעים יִשָּׂרְפוּ בו כמו קש. לעומתם, הצדיקים יזכו בשמש צְדָקָה שתזרח עליהם ותרפא אותם בקרניה. סיום הספר: ה' קורא לזכור את תּוֹרַת מֹשֶׁה, ואומר שישלח לעַם את אֵלִיָּהוּ הנביא לקראת בוא יום ה'.