עַלַמַּפָּה

דברי זְכַרְיָה הנביא (שנכללו בספרו) נמסרו בין ראש חודש חֶשְׁוָן, שנה 2 למלכות דָּרְיָוֶשׁ, מלך פרס (520 לפנה"ס), ועד ד' כִּסְלֵו, שנה 4 למלכות דָּרְיָוֶשׁ (בימי בניית המקדש). דבריו מובאים בעיקר כסדרה של מראות נבואיים ופרשנותם ע"י מלאך המדבר אליו:

מראה הסוּסִים: סוסים צבעוניים שָׁבוּ מלתור את הארץ והם מדווחים על השלום השורר בה. ה' מוסיף שכעת יַפְנֶה את כעסו אל הגויים שפגעו בירושלים וישוב לשכון בה.
מראה הקְרָנוֹת והחָרָשִׁים: זְכַרְיָה רואה 4 קרניים המסמלים את הגויים שהגלו את העַם, ו4 חרשים הבאים להכות את הקרניים.
מראה המודד בחֶבֶל זְכַרְיָה רואה איש הולך למדוד את ירושלים לצורך הקמת חומה, אך מלאך עוצר בעדו כי ירושלים תהיה ללא חומה, כיוון שה' ישמור עליה.
מראה משפט יֵשׁוּעַ: זְכַרְיָה רואה את יֵשׁוּעַ עומד כשלפניו מלאך ה' ולימינו השָּׂטָן שבא לקטרג עליו. ה' מרחם על יֵשׁוּעַ (שהוא אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ) וגוער בשָּׂטָן. הוא מצווה להחליף את הבגדים המזוהמים של יֵשׁוּעַ בבגדי כהונה טהורים וממנה אותו לכוהן גדול. הוא מודיע שהוא עומד להביא את עבדו "צֶמַח" (כנראה כנוי לזְרֻבָּבֶל, שותפו להנהגה של יֵשׁוּעַ), ומוסר ליֵשׁוּעַ אבן שעליה חָרַת 7 עיניים (אולי משל לעיני ה' המשגיחות על העַם מהמנורה במקדש).
מראה המנורה: המלאך מעיר את זְכַרְיָה ומראה לו את המנורה עם 7 נרות וזוג ענפי זית הנמצאים לצדדיה. הנביא שואל לפשר המַרְאֶה, והמלאך מסביר שזהו סימן לזְרֻבָּבֶל (שעסק באותם ימים בבניית המקדש) שישיג את מטרתו לא בכח אלא ברוּח ה'. הנביא שואל לפשר ענפי הזית, והמלאך מסביר שאֵלֶּה שני בְנֵי הַיִּצְהָר (ודאי משל לזְרֻבָּבֶל המנהיג המדיני, וליֵשׁוּעַ הכוהן הגדול).
מראה המְגִלָּה והאֵיפָה: זְכַרְיָה רואה מְגִלָּה ענקית עָפָה, והמלאך מסביר שהיא עפה אל בתי הגנבים והנשבעים בשקר בשם ה', ותחריב אותם. הנביא רואה (כלי מדידת נפח) אֵיפָה וכִּכַּר (מידת משקל) עֹפֶרֶת מרחפים, ואישה בתוך האֵיפָה. המלאך מסביר שהיא סמל הרִשְׁעָה (זיוף האֵיפָה נחשב לחטא נפוץ). זְכַרְיָה רואה שתי נשים עפות עם כנפי הַחֲסִידָה, ונושאות את האֵיפָה לשכון בבָּבֶל, מקום הרִשְׁעָה.
מראה המֶּרְכָּבות: זְכַרְיָה רואה 4 מרכבות עם סוסים צבעוניים יוצאות מבין שני הרי נְחֹשֶׁת. המלאך מסביר שאֵלֶּה 4 רוחות השמיים, ואח"כ מראה לנביא שהסוסים שדהרו צפונה הניחו שם את רוּח (זעמו) של ה' (כמו שהובטח בפרק ב).

לאחר סדרת המראות, ה' מצווה על זְכַרְיָה להכין עטרות (תכשיטי ראש) מתרומות של 4 גולים, ולהכתיר את יֵשׁוּעַ הכוהן הגדול. האיש ששמו "צֶמַח" (ודאי זְרֻבָּבֶל) צפוי עוד לבוא ולמשול בהרמוניה עם יֵשׁוּעַ. בשנה 4 למלכות דָּרְיָוֶשׁ מתייעצת משלחת אצל הכוהנים והנביאים בשאלה אם יש עוד צורך לצום בט' באָב (לאור בניית בית-המקדש החדש). זְכַרְיָה עונה שהצום הוא בגלל עצבות בן האדם ולא למען ה'. ה' רק דורש שיקיימו את המצוות (החברתיות) שצווה על העַם דרך הנביאים (צדק, לא לעשוק חלשים, וכו'). בעבר העַם סירב להקשיב, ולכן פוזר בין הגויים. אם כך יהיה אז ה' ישוב לשכון בירושלים, ואנשים יזכו לחיות בה עד גיל זקנה, וילדים ישחקו ברחובותיה. ארבעת ימי הצום הקשורים בחורבן יהיו כעת (עם בנין בית שני) לימי חג ושלום, והגויים ילכו בעקבות תושבי יְהוּדָה לעבוד את ה' בירושלים.

ספר זְכַרְיָה כולל גם פרקים (ט-י"ד) שנכתבו ע"י נביא או נביאים אחרים שניבאו אחרי ימי זְכַרְיָה (הנבואות מכונות לעתים נבואות זְכַרְיָה השני). ההבדל בין נבואות אלה לדברי זְכַרְיָה ניכר בסגנון, בנושאים, ובארועים המתוארים, המזכירים בין השאר את האויב היְוָנִי. ראו תיאור פרקים אלה בעמוד של ספר זְכַרְיָה.