עַלַמַּפָּה

יְשַׁעְיָהוּ (השני) ניבא את שובם לארץ של בני ישראל הגולים מקצוות העולם. חלק יבואו מִצָּפוֹן, חלק ממערב (מִיָּם), וחלק מארץ סִינִים - היא אסואן שבדרום מִצְרַיִם.

הנביא יְחֶזְקֵאל דיבר על כיבוש מִצְרַיִם בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל ובעלי בריתו, אז ה' יביא להרס מקדשי האלילים המפוארים שברחבי מִצְרַיִם, מאֶרֶץ פַּתְרוֹס (בדרום), ועד צֹעַן (בצפון) דרך נֹּא אָמוֹן שבמרכז, ונזכרות גם סְוֵנֵה, נֹף, סִין, אוֹן, פִי בֶסֶת, ותַּחְפַּנְחֵס, שישרפו ויהרסו ותושביהם יהרגו או יפלו בשבי. אֶרֶץ מִצְרַיִם תהיה "לְחָרְבוֹת חֹרֶב שְׁמָמָה מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה וְעַד גְּבוּל כּוּשׁ", אבל אחרי 40 שנים שבהם המִצְרִים יגלו מארצם, ה' יאסוף אותם בחזרה לארץ פַּתְרוֹס מולדתם. הפעם אבל מִצְרַיִם כבר לא תהיה עוד ממלכה גאה ולא תשלוט עוד בעמים אחרים.

סְוֵנֵה נזכרת כאמור במקרא בהקשר של אֶרֶץ פַּתְרוֹס שבדרום מִצְרַיִם ועם גְּבוּל כּוּשׁ. סְוֵנֵה עצמה (סְוֵנֵת במצרית עתיקה, על שם האל בעל אותו השם) מזוהה עם העיר אָסוּאָן של היום מצפון לאֶשֶׁד הראשון (הצפוני) של הנילוס ולסכר אָסוּאָן של היום. האֶשֶׁד הגביל את השיט על הנילוס בעוד שמצפון לאָסוּאָן השיט היה חופשי עד לדלתא שבצפון מִצְרַיִם (מרחק של מעל 1,200 ק"מ). כך, שימשה סְוֵנֵה והאִי יֵב הסמוך לה (אֱלֶפַנְטִינֵה - אי הפִּילִים) כגבול הדרומי הטבעי של מִּצְרַיִם עם ארץ כּוּשׁ שמדרום לאֶשֶׁד.

האִי יֵב היה למבצר גבול ולמרכז סחר בין מִּצְרַיִם לדרום, וכבר בימי בית ראשון התיישבה בו קהילה של שכירי חרב יהודים שהיו אחראים מטעם השלטון המצרי על משמר הגבול הדרומי של מִּצְרַיִם. יהודי יֵב המשיכו בתפקיד זה גם בימי השלטון הפרסי על מִּצְרַיִם, והותירו אחריהם אוסף של כתבים על פפירוסים, מגילות קלף ושברי חרס המתארים את אופי החיים היהודים במקום. גם בסְוֵנֵה ישבו יהודים בתקופה הפרסית וכנראה היו תלוים בקהילה העיקרית של יֵב. באָסוּאָן התגלו ראש פסל של הקיסר מרקוס אורליוס, פסל ספינקס קטן, קברים מהתקופות ההלניסטית והרומית, ושרידי מקדש הלניסטי. ביֵב התגלו ממצאים משמעותיים יותר, כולל שרידי מקדש לאל ח'נום, מומיה של אייל של ח'נום, פירמידת מדרגות קטנה, ואחד הנילומטרים העתיקים במִצְרַיִם.