עַלַמַּפָּה

ברשימת צאצאי בני נֹחַ בספר בְּרֵאשִׁית נזכרים הפַּתְרֻסִים בין בני מִצְרַיִם בן חָם. אֶרֶץ פַּתְרוֹס נזכרת עוד במקרא כמה פעמים כאזור במִצְרַיִם שבו התיישבו הגולים מהארץ בימי הכיבוש האַשּׁוּרִי והבָּבְלִי. כך הנביא יְשַׁעְיָהוּ ניבא שבאחרית הימים ה' יְקַבֵּץ את שארית העם שפוזרה בין הגויים באַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ וישיב אותם לארץ בדרך נס. בין ארצות הגולה הוא מזכיר את אַשּׁוּר, את מִּצְרַיִם ופַּתְרוֹס, ואת כּוּשׁ, עֵילָם, שִּׁנְעָר (אזור בָּבֶל), חֲמָת ואִיֵּי הַיָּם (כלומר יָוָן).

הנביא יִרְמְיָהוּ התנגד לירידה של פליטי העם לגלות במִצְרַיִם אחרי הכיבוש הבָּבְלִי (יִרְמְיָהוּ פרק מ"ב-מ"ד). כשהפליטים מיהודה כבר התיישבו במִצְרַיִם - במִגְדֹּל, בתַחְפַּנְחֵס, בנֹף, ובאֶרֶץ פַּתְרוֹס, יִרְמְיָהוּ הזכיר להם את החורבן שה' הביא על ירושלים ויהודה בגלל העבודה הזרה שחטאו בה והזהיר שה' יעניש גם את שארית העַם שברחה למצרים, שם הם ימותו כולם בחֶרֶב וברָעָב ויהיו לקללה בעיני העמים. קהל השומעים את יִרְמְיָהוּ בְּפַתְרוֹס ונשותיהם שחטאו בעבודה זרה, ענו ליִרְמְיָהוּ שהם לא מקבלים את דבריו, כיוון שהם חיו בשלום גם כשנהגו בעבודה זרה. יִרְמְיָהוּ ענה שבשל כך הם ימותו במצרים ולא יזכו לשוב לארצם.

הנביא יְחֶזְקֵאל דיבר על כיבוש מִצְרַיִם בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל ובעלי בריתו, אז ה' יביא להרס מקדשי האלילים המפוארים שברחבי מִצְרַיִם, מאֶרֶץ פַּתְרוֹס (בדרום), ועד צֹעַן (בצפון) דרך נֹּא אָמוֹן שבמרכז, ונזכרות גם סְוֵנֵה, נֹף, סִין, אוֹן, פִי בֶסֶת, ותַּחְפַּנְחֵס, שישרפו ויהרסו ותושביהם יהרגו או יפלו בשבי. יְחֶזְקֵאל התייחס לארץ פַּתְרוֹס כמסמלת את מִצְרַיִם כולה כשניבא שאחרי 40 שנים שבהם המִצְרִים יגלו מארצם בעקבות הכיבוש, ה' יאסוף אותם בחזרה לארץ פַּתְרוֹס מולדתם, אבל מִצְרַיִם כבר לא תהיה עוד ממלכה גאה ולא תשלוט עוד בעמים אחרים.

פּא-תא-רסי משמעו במצרית "הארץ הדרומית". מדברי יְחֶזְקֵאל משתמע כאמור שאֶרֶץ פַּתְרוֹס סימלה את דרום מִּצְרַיִם, ויְשַׁעְיָהוּ הזכיר כאמור את אֶרֶץ פַּתְרוֹס בין מִּצְרַיִם וכּוּשׁ. אֵסַרְחַדּוֹן מלך אַשּׁוּר שכבש את מִּצְרַיִם גם כן כינה את עצמו מלך מִּצְרַיִם, פַּתְרוֹס וכּוּשׁ.

יְשַׁעְיָהוּ, שניבא לפני גלות בָּבֶל, דיבר כאמור על גולי הָעָם בפַּתְרוֹס, ויִרְמְיָהוּ הצטרף בעצמו לפליטים שגלו לפַּתְרוֹס אחרי הכיבוש הבָּבְלִי. הכוונה כנראה לקהילות יִשְׂרָאֵל שישבו באִי יֵב (אֱלֶפַנְטִינֵה - אי הפִּילִים) ובסְוֵנֵה שליד אַסְוָאן של היום, מצפון לאֶשֶׁד הראשון (הצפוני) של הנילוס. האֶשֶׁד הגביל את השיט על הנילוס וכך שימש כגבול הדרומי הטבעי של מִּצְרַיִם עם ארץ כּוּשׁ שמדרום לאֶשֶׁד. האִי יֵב היה למבצר גבול ולמרכז סחר בין מִּצְרַיִם לדרום, וכבר בימי בית ראשון התיישבה בו קהילה של שכירי חרב יהודים שהיו אחראים מטעם השלטון המצרי על משמר הגבול הדרומי של מִּצְרַיִם. יהודי יֵב המשיכו בתפקיד זה גם בימי השלטון הפרסי על מִּצְרַיִם, והותירו אחריהם אוסף של כתבים על פפירוסים, מגילות קלף ושברי חרס המתארים את אופי החיים היהודים במקום.