עַלַמַּפָּה

אֱ‍לִימֶלֶךְ, אישתו נָעֳמִי, ושני בניהם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן עוזבים בימי הרעב את בֵּית לֶחֶם לממלכת מוֹאָב. אֱ‍לִימֶלֶךְ והבנים מתים שם ונָעֳמִי נותרת לבדה עם נשותיהן המואביות של הבנים - עָרְפָּה ורוּת (אלמנת מַחְלוֹן). בתום הרעב נָעֳמִי רוצה לחזור לבֵּית לֶחֶם. ערפה נפרדת ונשארת במואב, אך רות מודיעה שתלך אחרי נָעֳמִי עד מותה והן באות לבֵּית לֶחֶם בעונת תחילת קציר השעורים.

רוּת הולכת ללקט שִּׁבֳּלִים אחר הקוצרים בשדה שמסתבר כשדה של בֹּעַז, קרוב של נָעֳמִי, והוא מתיידד עם רוּת. בעצת נָעֳמִי רוּת חוזרת ומלקטת עד סוף עונת קציר השעורים וגם קציר החטים. נָעֳמִי מציעה לרוּת להתנקות ולרדת לגורן שם בֹּעַז זורה את השעורים, להמתין עד שישכב לאחר סעודתו, ולבוא לשכב למרגלותיו. כך נעשה ובסופו של דבר בֹּעַז רוצה לשאת את רוּת לאישה. אך קודם כל הוא מזמן את הגואל הקרוב של נָעֳמִי ו10 זקנים כעדים לרחבה הציבורית בשער העיר. שם בֹּעַז משכנע את הגואל שבֹּעַז הוא שיגאל את שדה אֱ‍לִימֶלֶךְ ומשפחתו. בֹּעַז נושא את רוּת ונולד להם בן - עוֹבֵד (אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד) שנָעֳמִי אֹמֶנֶת.