עַלַמַּפָּה

אחרי שה' מאס במלכות שָׁאוּל, הוא שלח את שְׁמוּאֵל לבֵית לָחֶם כדי לבחור מלך מבני יִשַׁי. שְׁמוּאֵל בחן את כל 7 האחים הגדולים ולא מצא מועמד - עד שדָוִד הקטן נקרא מהצאן, ונמשח למלוכה. רוח ה' עברה לדָוִד ועזבה את שָׁאוּל, שהחל לקרוא לדָוִד לנגן לפניו כדי להרגיעו. דָוִד נשלח ע"י אביו לשאול בשלומם של אחיו הגדולים שבצבא שָׁאוּל אשר נערך מול הפלישתים, וכשראה את גָּלְיָת מתגרה בצבא ישראל ובה' הוא ביקש ללכת לקראתו. שָׁאוּל הציע לו את מדיו ואת חרבו אך דָוִד לבסוף יצא חמוש רק עם חלוקי נחל שאסף, וקלע את אחת מהאבנים במצחו של גָּלְיָת. גָּלְיָת נפל על פָּנָיו ודָוִד כרת את ראשו והפך לגיבור העם. דָוִד התיידד אח"כ ידידות נפש עם יְהוֹנָתָן בן שָׁאוּל ונשא לאישה את מִיכַל, בת שָׁאוּל הקטנה, אחרי שסירב לשאת את הבת הגדולה מֵרַב.

שָׁאוּל החל לקנא בדָוִד והטיל עליו את חניתו בעת שניגן לפניו. יְהוֹנָתָן ניסה לפייס את אביו אך ללא הועיל ולבסוף סייע לו לברוח, וגם מִיכַל מילטה אותו דרך חלון ביתם. דָוִד ברח לשְׁמוּאֵל ברָמָה, ושָׁאוּל רדף אחריו אך סיים בכך שהחל להתנבא שם יחד עם שאר הנביאים. יְהוֹנָתָן ניסה שוב לפייס את אביו אך נכשל ואותת לדָוִד שעליו לברוח באמצעות הדברים שאמר לכאורה לנערו לגבי איסוף החיצים שלו. יְהוֹנָתָן כרת אח"כ ברית נוספת עם דָוִד שהבטיח להיות נאמן גם לצאצאי בית יְהוֹנָתָן לכשיהיה מלך. דָוִד ברח לנֹב וקיבל מאֲחִימֶלֶךְ הכהן שם לֶחֶם ואת חרבו של גָּלְיָת בתואנה שהוא בשליחות חשאית של שָׁאוּל. דָוִד התחבא במערת עֲדֻלָּם שם הצטרפה אליו משפחתו וקבוצה של 400 נואשים, והפקיד בינתיים את הוריו אצל מלך מוֹאָב, וכששָׁאוּל גילה על העזרה שנתן אֲחִימֶלֶךְ לדָוִד הוא הרג אותו יחד עם כל שאר כהני נֹב ותושבי העיר.

דָוִד ניסה למצוא מחסה אצל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת הפלישתית, אך נאלץ להתחפש למשוגע כדי לברוח משם כשהחל לעורר את חשדם של אנשי המלך. הוא הושיע את בני קְעִילָה מהפלישתים אך נאלץ לברוח כשהבין שהם עומדים להסגירו לידי שָׁאוּל, והמשיך למצוא מחבור במקומות שונים ברחבי יהוּדָה כמו בְּמִדְבַּר זִיף ובמִדְבַּר מָעוֹן. שָׁאוּל רדף את דָוִד עד עֵין גֶּדִי ועצר לעשות את צרכיו במערה שבירכתיה ישבו דָוִד ואנשיו. דָוִד כרת את כנף מעילו של שָׁאוּל בלי שזה הרגיש בכך וכששָׁאוּל יצא מהמערה, הראה לו דָוִד את כנף המעיל ושָׁאוּל נרגש והתפייס עמו והשביע את דָוִד שלא יפגע בביתו לאחר שיהיה מֶּלֶךְ.

דָוִד ביקש מנָבָל הכַּרְמֶלי מנחה בתמורה לעזרה שנתן לרועיו אך נָבָל סירב לו בגסות. דָוִד יצא אליו עם צבאו אך אֲבִיגַיִל אשת נָבָל עצרה אותו בנימוק שאל לדָוִד לשפוך דם בניסיון להושיע את עצמו במקום לתת לה' להושיעו. מאוחר יותר נָבָל מת ודָוִד נשא לאישה את אֲבִיגַיִל. דָוִד התגנב פעם למחנה שָׁאוּל בעת שכולם היו ישנים ולקח משם את החנית ואת צפחת המיים של שָׁאוּל. אח"כ הוא קרא לשָׁאוּל מראש הר סמוך והציג לפניו את החנית כהוכחה על כך שהוא וויתר שוב על הזדמנות להרוג אותו, ושָׁאוּל שוב התפייס עמו.

דָוִד חזר שוב לארץ פלישתים וקיבל מאָכִישׁ מלך גַּת את צִקְלָג. משם, במשך כ-16 חודשים פשט דָוִד על שבטים נוודים, כולל על העמלקים, ופעם כשהעמלקים פשטו על צִקְלָג בהעדרו, הוא שיחרר מהם את התושבים החטופים, כולל את נשותיו. כשצבא הפלישתים יצא ללחום בישראל, התנגדו שרי הצבא הפלישתים לנוכחותו של דָוִד והוא שב לצִקְלָג.

שָׁאוּל ויְהוֹנָתָן נפלו בקרב מול הפלישתים בגִּלְבֹּעַ, וכשנער עֲמָלֵקִי בא לדָוִד כדי "לבשר" לו שעזר לשָׁאוּל למות לבקשתו, דָוִד זעם שפגע במשיח ה' וצווה להורגו. אַבְנֵר העביר את אִישׁ-בֹּשֶׁת בן שָׁאוּל (בן 42) למַחֲנָיִם והכתיר אותו למלך בעוד דָוִד מלך מחֶבְרון על יְהוּדָה. חילות אַבְנֵר ויוֹאָב מפקד דָוִד נפגשו בשני צידי הבריכה שבגִּבְעוֹן והתפתח קרב עקוב מדם בו אַבְנֵר וצבאו נסוגו אך אַבְנֵר הספיק להרוג את עֲשָׂהאֵל (אחי יוֹאָב) שהתעקש לרדוף אחיו. אַבְנֵר הסתכסך עם אִישׁ-בֹּשֶׁת על שנזף בו כשאַבְנֵר בא אל רִצְפָּה פילגש שָׁאוּל, ואַבְנֵר העביר את שאר העם לצדו של דָוִד. דָוִד קיבל את אַבְנֵר בשלום לאחר שזה השיב לו את מִיכַל (בעוד בעלה השני פַּלְטִיאֵל הלך ובכה אחריה), אך יוֹאָב לא קיבל את והרג את אַבְנֵר כנקמה על הרג עֲשָׂהאֵל, למורת רוחו של דָוִד. האחים בַּעֲנָה ורֵכָב הרגו את אִישׁ-בֹּשֶׁת בעודו ישן שנת צהריים בביתו ודָוִד דאג לקבורתו והרג את הרוצחים.

דָוִד כבש את יְרוּשָׁלַיִם מהיבוסים והקים בה את ביתו העשוי מארזים שקיבל מחִירָם מלך צֹר. כשדָוִד השיב את ארון הברית בתהלוכה מבית אֲבִינָדָב ליְרוּשָׁלַיִם בשירה וריקודים קלילים, מִיכַל נזפה בו על שהשפיל כך את עצמו, ודָוִד כעס עליה ובשל כך כבר לא היו לה יותר ילדים. דָוִד נלחם והביס את הפלישתים, ואת ממלכות אֲרַם צוֹבָה, אֲרַם דַּמֶּשֶׂק, אֱדוֹם ועַמּוֹן (אחרי שמלכם משפיל את שגרירי דָוִד וחותך את זקנם ואת מדיהם), והפקיד בהם נציבים או הטיל עליהם מס. מלך חֲמָת כרת ברית עם דָוִד ושלח לו את בנו עם מנחות שהוקדשו לה' בירושלים ביחד עם שאר שלל המלחמות. דָוִד זימן את מְפִיבֹשֶׁת בן יְהוֹנָתָן הנכה ברגליו, כדי לעשות לו חסד בעבור אביו, והזמין אותו ואת בנו הקטן לעבור ליְרוּשָׁלַיִם ולסעוד על שולחנו.

דָוִד ראה את בַּת שֶׁבַע רוחצת על גגה וחשק בה. הוא שלח את אוּרִיָּה בחזרה לצבא שעדיין לחם בבני עמון יחד עם מכתב חתום ליוֹאָב בו יוֹאָב התבקש לחשוף את אוּרִיָּה לסכנה לבדו ובכך לגרום למותו. אוּרִיָּה אמנם מת ודָוִד הביא את בַּת שֶׁבַע לארמון, שם היא ילדה לו בן. נָתָן סיפר לדָוִד את סיפור כבשת הרש כדי לגעור בו על מעשה בַּת שֶׁבַע, והודיע לו על העונש הצפוי לו ולביתו. תינוקו של דָוִד מבַּת שֶׁבַע מת למרות תפילותיו, אבל אח"כ נולד שְׁלֹמֹה לדָוִד ולבַּת שֶׁבַע ושְׁלֹמֹה נמסר לנָתָן והיה לאהוב ה'.

אַמְנוֹן בן דָוִד חשק בתָּמָר אחותו, אנס אותה ואח"כ גירש אותה. דָוִד ובעיקר אַבְשָׁלוֹם אחיה כעסו מאוד על אַמְנוֹן בשל כך, אך לא עשו דבר בינתיים. כעבור שנתיים אַבְשָׁלוֹם הזמין את אַמְנוֹן לחגוג איתו את חג הגֵּז בבַעַל חָצוֹר ורצח אותו שם בעת שהיה שיכור. אַבְשָׁלוֹם ברח לסבו - תַּלְמַי מלך גְּשׁוּר, ואחרי 3 שנים יוֹאָב הביא לדָוִד אישה חכמה מתְּקוֹעַ ששיכנעה אותו להשיב את אַבְשָׁלוֹם ליְרוּשָׁלַיִם וכך נעשה. אַבְשָׁלוֹם מרד בדָוִד אביו ודָוִד ברח לעבר הירדן והשאיר מאחור את 10 פילגשיו, את הכוהנים עם הארון, ואת חוּשַׁי הָאַרְכִּי שיחד עם בני הכוהנים המשיך לרגל על אַבְשָׁלוֹם ביְרוּשָׁלַיִם למען דָוִד. אַבְשָׁלוֹם הגיע ליְרוּשָׁלָ‍ִם ולפי עצת אֲחִיתֹפֶל שכב שם עם פילגשי אביו על הגג לעיני כל העם. בינתיים דָוִד ברח וקיבל צידה מצִיבָא עבד מְפִיבֹשֶׁת שהלשין על אדונו כאילו הוא תומך במרד. בהמשך שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא מבית שָׁאוּל, קילל את דָוִד וזרק עליו ועל אנשיו אבנים ואפר.

אַבְשָׁלוֹם קיבל את עצת חוּשַׁי הרעה ולא את עצת אֲחִיתֹפֶל (שהתאבד בשל כך) וגייס את העם לרדוף אחרי דָוִד בעבר הירדן. התפתח קרב עקוב מדם בו הובסו תומכי אַבְשָׁלוֹם, ואַבְשָׁלוֹם עצמו הסתבך בענפי עץ אֵלָה עם שיערו השופע ונשאר תלוי כך על העץ עד שיוֹאָב בא ונעץ בו 3 חניתות. אֲחִימַעַץ וכושי מיהרו לרוץ "לבשר" לדָוִד על הניצחון ורק אחרי היסוסים העז הכושי לדווח לו על מות בנו. דָוִד התאבל על אַבְשָׁלוֹם עד שיוֹאָב נזף בו לחדול מכך. אח"כ באו המונים מהעם לעבור יחד איתו את הירדן בדרך חזרה ליְרוּשָׁלַיִם והוא סולח לכל המורדים לשעבר (כולל לשִׁמְעִי בֶן גֵּרָא ולמְפִיבֹשֶׁת שהצליח להכחיש שבכלל מרד).

שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי מרד בדָוִד ששלח אחריו את עֲמָשָׂא, אך עֲמָשָׂא התעקב ויוֹאָב הרג אותו והמשיך את המרדף בעצמו. שֶׁבַע התבצר באָבֵל בֵּית מַעֲכָה ויוֹאָב צר עליה עד שאישה חכמה השליכה את ראש שֶׁבַע מהחומה. דָוִד מסר לגִּבְעוֹנים את 7 נכדי שָׁאוּל (כולל את 5 בני מֵרַב ששהו אצל מִיכַל) כדי לכפר על חטאי שָׁאוּל לגִּבְעוֹנים והם הרגו והוקיעו אותם ללא קבורה. רִצְפָּה שמרה על הגופות למשך כמה חודשים עד שדָוִד הביא אותם לקבורה יחד עם עצמות שָׁאוּל ויְהוֹנָתָן אותם הוא הביא מיָבֵשׁ גִּלְעָד. דָוִד שלח את יוֹאָב לפקוד את כל העם למרות שיוֹאָב יעץ לו להמנע מכך. הנביא גָּד הציע לדָוִד לבחור באחד מ-3 עונשים בשל חטא המפקד ודָוִד בחר בדֶּבֶר. כדי לעצור את המגפה הוא רכש את גורן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי ביְרוּשָׁלַיִם וזבח שם לה', ואמנם המלאך המשחית עצר שם את פגיעתו.

דָוִד קבע את סדרי הפולחן ב"בֵּית ה'", שאח"כ שימשו גם שנים רבות בבית המקדש שבנה בנו שְׁלֹמֹה. בין השאר הוא קבע את משמרות הכוהנים והלְוִיִּם המשרתים במקדש, כולל המשוררים והשוערים. דָוִד הסדיר במיוחד את הפעילות המוזיקלית כחלק מהפולחן, וקבע 24 מחלקות של לְוִיִּם משוררים (שישרתו במקדש במחזוריות, שבוע אַחַר שבוע, בדומה למחלקות הכוהנים). אֵלֶּה באו מבתי האב של אָסָף, הֵימָן, וידוּתוּן, שהיו אחראים על כלי הנגינה ועל השירה. בכל מחלקה היו 12 משוררים, וסדר העבודה של המחלקות נקבע בגורל. לדָוִד מיוחסים גם 73 מתוך 150 מִזְמוֹרֵי ספר תְּהִלִּים, הכוללים סוגים וסגנונות מגוונים, וגם מִזְמוֹרִים המתייחסים לארועים ספציפים בתולדותיו, כולל בין השאר אירועים מהימים בהם הסתתר משָׁאוּל, מִיְּמֵי מרד בנו אַבְשָׁלוֹם, ומִיְּמֵי פרשת בַּת שָׁבַע.

בערוב ימיו הביאו לו עבדיו נערה בתולה יפיפיה, את אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, כדי שתשכב בחיקו ותחמם אותו (דָוִד אבל לא "ידע" אותה). אֲדֹנִיָּה בֶן דָוִד וחַגִּית התחיל לנהוג כמלך, אך בַּת שֶׁבַע ונָתָן הַנָּבִיא שכנעו את דָוִד לתמוך בהמלכת שְׁלֹמֹה. כשדָוִד נטה למות הוא צווה על שְׁלֹמֹה להמשיך ולשמור על מצוות ה', ולא לסלוח ליוֹאָב על רציחתו את אַבְנֵר ואת עֲמָשָׂא, וגם לא לשִׁמְעִי בֶן גֵּרָא על הקללות שקילל את דָוִד כשזה ברח מאַבְשָׁלוֹם, אך לעשות חסד עם בני בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי שעזרו לו באותם ימים. דָוִד מת ונקבר ביְרוּשָׁלַיִם, אחרי שמלך 7 שנים בחֶבְרוֹן ו-33 ביְרוּשָׁלַיִם.

בשנת 1993 התגלתה כתובת בשפה הארמית הקדומה בשער העיר שבתל דָּן, ושנה אח"כ התגלו בסמוך עוד זוג שברים של הכתובת המקורית. הכתובת שבורה ומקוטעת ורק חלקי משפטים ממנה ניתנים לקריאה, אך מהם ניתן בכל זאת להבין שמציב המצבה מתפאר בהריגתם של "(יהו)רם.בר(אחאב.)מלך.ישראל" ושל "(אחז)יהו.בר (יהורם.מל)ך.בית דוד." הקטעים המופיעים בסוגריים הינם הצעות הַשְׁלָמָה מקובלות של הטקסט. ההשערה המקובלת היא שמציב המצבה הוא חֲזָהאֵל מלך אֲרָם דַמָּשֶׂק אשר הביס את יוֹרָם מלך יִשְׂרָאֵל ואת אֲחַזְיָהוּ מלך יְהוּדָה בקרב בְּרמות גִּלְעָד. דברי המצבה אם כך סותרים את הכתוב במְלָכִים-ב פרק ט, שם מסופר כיצד יֵהוּא (ולא חֲזָהאֵל) הרג את יוֹרָם ואת אֲחַזְיָהוּ, וקיימות השערות רבות המנסות להסביר סתירה זו. בכל מקרה, הכתוב במצבה הוא כנראה האיזכור החוץ מקראי המוקדם ביותר שנמצא לשמו של דָוִד.