עַלַמַּפָּה

אֱ‍לִימֶלֶךְ, אישתו נָעֳמִי, ושני בניהם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן עוזבים בימי הרעב את בֵּית לֶחֶם לממלכת מוֹאָב. אֱ‍לִימֶלֶךְ והבנים מתים שם ונָעֳמִי נותרת לבדה עם נשותיהן המואביות של הבנים - עָרְפָּה ורוּת (אלמנת מַחְלוֹן). בתום הרעב נָעֳמִי רוצה לחזור לבֵּית לֶחֶם. ערפה נפרדת ונשארת במואב, אך רוּת מודיעה שתלך אחרי נָעֳמִי עד מותה והן באות לבֵּית לֶחֶם בעונת תחילת קציר השעורים.

רוּת הולכת ללקט שִּׁבֳּלִים אחר הקוצרים בשדה של בֹּעַז, קרוב של נָעֳמִי. בֹּעַז חוקר את הקוצרים לגבי רוּת והוא מרשה לה ללקט אצלו ולשתות מהמים ששואבים נעריו ומזמין אותה לסעוד אצלו בהפסקת העבודה. בעצת נָעֳמִי רוּת חוזרת ומלקטת עד סוף עונת קציר השעורים וגם קציר החטים.

נָעֳמִי מציעה לרוּת להתנקות ולרדת לגורן שם בֹּעַז זורה את השעורים, להמתין עד שישכב לאחר סעודתו, ולבוא לשכב למרגלותיו. כך רוּת עושה וכשבֹּעַז מתעורר בחצי הלילה הוא נבהל. היא מזדהה ומבקשת שיגן עליה בהיותו גואל המשפחה. הוא מברך אותה על שלא הלכה אחרי הקוצרים הצעירים ממנו, ומבטיח לגאול אותה אם הגואל הקרוב יותר לא יבקש זאת בעצמו.

בֹּעַז מזמן את הגואל הקרוב של נָעֳמִי ו10 זקנים כעדים לרחבה הציבורית בשער העיר. הוא שואל את הגואל אם ירצה לגאול את שדה אֱ‍לִימֶלֶךְ שמכרה נָעֳמִי (בחזרה לחזקת בן משפחה) אחרת יגאל הוא את השדה. הגואל מצהיר שיגאל את השדה, אך חוזר בו כשבֹּעַז מבהיר שיאלץ אם כך גם לגאול את משפחת אֱ‍לִימֶלֶךְ (ע"י גאולת בנות משפחתו). מצוות גאולת אֱ‍לִימֶלֶךְ וכל רכושו, כולל רוּת עוברת לבֹּעַז והוא נושא את רוּת לאישה. היא יולדת לו את עוֹבֵד (אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד) ונָעֳמִי "אֹמֶנֶת" את הילד.