עַלַמַּפָּה

אַמְנוֹן בנו האהוב של דָוִד אנס את תָּמָר אחותו (מאב) ואחות אַבְשָׁלוֹם (מאב ומאם). המעשה הכעיס את דָוִד אך הוא נמנע מלהעניש את אַמְנוֹן. כעבור שנתיים אַבְשָׁלוֹם חגג את הגֵּז "בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם אֶפְרָיִם", והזמין את כל בני המלך לחגיגות. דָוִד וויתר על ההזמנה בתירוץ שאינו רוצה להכביד על בנו, ורק אחרי הפצרות הסכים שאַמְנוֹן ילך במקומו. אַבְשָׁלוֹם צווה על משרתיו להרוג את אַמְנוֹן בעודו שיכור ואחרי הרצח ברחו כל בני המלך מהמקום על פרדותיהם, ואַבְשָׁלוֹם עצמו ברח לסבו - תַּלְמַי מלך גְּשׁוּר.

בימי שיבת ציון התיישבו בני בִנְיָמִן החוזרים במספר ישובים מחוץ ליְרוּשָׁלַיִם באזורים של נחלות בִנְיָמִן ואֶפְרָיִם לשעבר, ובין ישובים אלה נזכרת "חָצוֹר" הזהה או קשורה אולי לבַעַל חָצוֹר.

בַעַל חָצוֹר זוהתה (לא בוודאות) עם אתר כלשהו המקודש לאל בַּעַל באזור הר "אל-עַצוּר" שבהרי אֶפְרָיִם צפונית לבֵּית-אֵל (והחלפת "ח" ב"ע" בשמות ישובים היא תופעה מוכרת, כמו למשל בחֲלִי שהיה ל"ח'רבת רַאס עַלִי", ועוד).

הר אל-עַצוּר הוא הפסגה הגבוהה בהרי אפרים (1016 מ' מעל פני הים), והוא מציין את הגבול בין הרי השומרון להרי יְהוּדָה, ואת הגבול הצפוני של ממלכת יְהוּדָה בשיאה ושל פחוות יְהוּדָה בתקופה הפרסית של ימי נְחֶמְיָה. מפסגת ההר יש תצפית רחבה במיוחד, וברְאוּת טובה ניתן להשקיף על החֶרְמוֹן, הַגִּלְעָד, הרי חֶבְרוֹן והים התיכון. על ההר נוצרו טראסות טבעיות שחוזקו ע"י חקלאים לאורך הדורות, והאדמה הפוריה שבהן מנוצלת גם כיום בעיקר לגידולי תְּאֵנָה וזַיִת.