וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי (י"א)
וְגַם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו בָּכוּ בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד (ל"ו)
|
|
סיכום
אַמְנוֹן אונס את תָּמָר אחותו ואחות אַבְשָׁלוֹם. אַבְשָׁלוֹם רוצח אותו במשתה שהוא עורך לכל בני המלך ובורח לסבו מלך גְּשׁוּר. דָוִד מתאבל על אַמְנוֹן בנו, אבל אח"כ מתחיל להתגעגע לאַבְשָׁלוֹם.
תקציר
| אַמְנוֹן אונס את תָּמָר: לאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָוִד היתה אָחוֹת יָפָה בשם תָּמָר, ואַמְנוֹן בֶּן דָּוִד אהב אותה [*]לא ברורה לגמרי מהות הקירבה שבין אַמְנוֹן לתָּמָר. בפסוק ב' מצויין שהיא אחותו של אַמְנוֹן. בפסוק ד' להלן אַמְנוֹן מכנה אותה "אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי", ואם תָּמָר היתה בת דָוִד הרי טבעי יותר שהיה קורא לה "אחותי". כמו כן, אם היתה תָּמָר בת דָוִד, הרי שלא היתה יכולה לקוות שדָוִד יאשר את נישואיה לאַמְנוֹן בפסוק י"ג, כיוון שקשר בין גבר לבת אביו הוא אסור לפי התורה , והחל להצטער\להצר על מצבו ואף החל להדמות לחולה בגללה, כיוון שחשק בה בזכות בתוליה ולא-היה-יכול\היה-נפלא-בעיניו לעשות לה דבר מה כפי שביקש.
[^]
וַיִּקְרָא פרק י"ח פסוק ט: ט
עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן.
. ואם תָּמָר אינה בת דָוִד, אך בכל זאת אחותו של אַבְשָׁלוֹם כנאמר בפסוק ד', הרי שהיא אחות לאַבְשָׁלוֹם מצד אמו בלבד, כלומר תָּמָר היא בתה של מַעֲכָה אם אַבְשָׁלוֹם מלפני נישואיה עם דָוִד. ואם כך, הרי שתָּמָר היא אחותו של אַמְנוֹן במובן שהיא בתה של אשת אביו. התורה אוסרת גם במקרה כזה את היחסים בין אַמְנוֹן לתָּמָר
[^]
וַיִּקְרָא פרק י"ח פסוק י"א: יא
עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.
, ומכאן אולי תלונת תָּמָר בפני אַמְנוֹן בפסוק י"ב שהוא מבקש לעשות מעשה שאינו נעשה בְּיִשְׂרָאֵל. |
| א וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד. ב וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ כִּי בְתוּלָה הִיא וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה. |
| יְהוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד, שהיה ידידו של אַמְנוֹן וגם איש חָכָם מְאֹד, שאל מדוע אַמְנוֹן נראה כה רזה\דל כל בוקר אחרי שנדדה שנתו, ואַמְנוֹן מתוודה שהוא מתייסר בשל אהבתו לתָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלוֹם [*]וראו שוב על היחס המשפחתי שבין אַמְנוֹן, תָּמָר ואַבְשָׁלוֹם למעלה בהערה לפסוק א' . |
| ג וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד. ד וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הֲלוֹא תַּגִּיד לִי וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב. |
| יוֹנָדָב מציע לו לשכב במטתו ולהתחזות-לחולה\להתחלות, וכשיבוא דָוִד לראותו יבקש אַמְנוֹן שדָוִד ישלח את תָּמָר אחותו להגיש לו לֶחֶם שתעשה מול עיניו והוא יאכל את הלחם מִיָּדָהּ [*]ראו "לברות" במובן של לקבל אוכל למשל בפרק הקודם .
[^]
שְׁמוּאֵל-ב פרק י"ב פסוק י"ז: יז
וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן הָאָרֶץ וְלֹא אָבָה וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם.
|
| ה וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ. |
| אַמְנוֹן עושה כעצתו של יוֹנָדָב ומִתְחַלֶּה במטתו ומבקש מדָוִד שתָּמָר תבוא להכין ולהגיש לו זוג לְבִיבוֹת [*]מתיאור הכנת הלביבות להלן בפסוקים ח-ט משתמע שמדובר במאפה מטוגן. . דָוִד אמנם שולח שליחים להביא את תָּמָר מביתה אל בֵּית אַמְנוֹן כדי שתכין לו שם את האוכל. |
| ו וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאֹתוֹ וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ. ז וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל תָּמָר הַבַּיְתָה לֵאמֹר לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי לוֹ הַבִּרְיָה. |
| תָּמָר הולכת לבית אַמְנוֹן, ובעודו שוכב במטתו היא לוקחת בצק, לשה אותו, מכינה מולו את הלביבות, מבשלת אותן, מטגנת במחבט\מַּשְׂרֵת, ויוצקת מהן בכלי לפניו. אַמְנוֹן מסרב לאכול עד שיוציאו את כל הנוכחים מהחדר, ומבקש שתָּמָר תביא לו את האוכל\בִּרְיָה לחדרו בעצמה כך שיוכל לאכול ישר מידה, ותָּמָר מביאה לו את הַלְּבִבוֹת. |
| ח וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק ותלוש [וַתָּלָשׁ] וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת הַלְּבִבוֹת. ט וַתִּקַּח אֶת הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלַי וַיֵּצְאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָיו. י וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל תָּמָר הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ וַתִּקַּח תָּמָר אֶת הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה. |
| תָּמָר מגישה לאַמְנוֹן את האוכל והוא מחזיק אותה ואומר לה לבוא ולשכב איתו. תָּמָר מתחננת שלא יענה אותה כך כי מה שהוא מבקש לעשות אינו נעשה בעם יִשְׂרָאֵל [*]היא מתכוונת כנראה לאיסור בתורה לגבר לשכב עם בת אמו או אביו, או עם בת אשת אביו , ואל לאַמְנוֹן לעשות מעשה נְּבָלָה
[^]
וַיִּקְרָא פרק י"ח פסוקים ט, י"א: ט
עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן.
... יא
עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.
[*]מעשה נְבָלָה קשור בד"כ לחטא מיני, כמו אונס , שהרי היא לא תוכל להחביא את הבושה, ואַמְנוֹן עצמו יהיה כאחד הַנְּבָלִים. היא מציעה שידבר עליה עם דָוִד שודאי לא יסרב להשיא לו אותה. אך אַמְנוֹן לא רצה\אָבָה לשמוע את דבריה, והוא גובר עליה בכוחו, מענה אותה ושוכב איתה.
[^]
בְּרֵאשִׁית פרק ל"ד פסוק ז: ז
וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה.
[^]
שׁוֹפְטִים פרק כ פסוק ו: ו
וָאֹחֵז בְּפִילַגְשִׁי וָאֲנַתְּחֶהָ וָאֲשַׁלְּחֶהָ בְּכָל שְׂדֵה נַחֲלַת יִשְׂרָאֵל כִּי עָשׂוּ זִמָּה וּנְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל.
או זנות
[^]
דְּבָרִים פרק כ"ב פסוק כ"א: כא
וְהוֹצִיאוּ אֶת הנער [הַנַּעֲרָה] אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.
או נֵיאוּף
[^]
יִרְמְיָהוּ פרק כ"ט פסוק כ"ג: כג
יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם וַיְדַבְּרוּ דָבָר בִּשְׁמִי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לוֹא צִוִּיתִם וְאָנֹכִי הוידע [הַיּוֹדֵעַ] וָעֵד נְאֻם יְהוָה.
|
| יא וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי. יב וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת. יג וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ. יד וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ. |
| אחרי האונס אַמְנוֹן שונא את תָּמָר יותר מאשר אהב אותה לפני כן, והוא קורא לה לקום וללכת. תָּמָר עונה שאם ישלח אותה כעת הרי זה יהיה מעשה רע יותר ממעשה האונס, אך אַמְנוֹן לא רוצה לשמוע אותה, וקורא למשרתו\נערו לשלוח את "האישה הזאת" מעל פניו החוצה ולנעול את הַדֶּלֶת מאחריה. |
| טו וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי. טז וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ. יז וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. |
| תָּמָר לבשה באותו הזמן כְּתֹנֶת פַּסִּים [*]לבוש מהודר, כמו שנתן יעקב לבנו האהוב יוֹסֵף בדומה למלבושים\מעילים
[^]
בְּרֵאשִׁית פרק ל"ז פסוק ג: ג
וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים.
. יש המפרשים שהלבוש היה צבוע בפסים ארוכים, או שהלבוש עצמו כלל שרוולים ארוכים לרגליים ולידיים.[*]ויש המפרשים ש"מְעִילִים" הוא שיבוש של "מעולם" - כלומר בנות המלך נהגו מתמיד ללבוש כְּתֹנֶת פַּסִּים כזו שנהגו ללבוש בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת. אחרי שמשרתו של אַמְנוֹן הוציא אותה מהחדר ונעל את הדלת, נהגה תָּמָר מנהגי אבלות ושמה אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ, קרעה את כְתֹנֶת הַפַּסִּים, שמה את יָדָהּ על ראשה, והלכה כך בציבור תוך שהיא זועקת. |
| יח וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. יט וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה. |
| אַבְשָׁלוֹם אחי תָּמָר ניסה להרגיעה - "הַאֲמִינוֹן" [*]כינוי גנאי מקטין לאַמְנוֹן אָחִיהָ אמנם שהה איתה אך עכשיו עליה להחריש בעניין אחיה אַמְנוֹן, ולא לשים\לשית את לבה לכך. תָּמָר ישבה מאז שֹׁמֵמָה\בבדידות\בעקרות[*]כמו בבית אַבְשָׁלוֹם. דָוִד שמע על המקרה וכעס מאוד, וגם אַבְשָׁלוֹם לא דיבר עוד אף מילה, רעה או טובה, עם אַמְנוֹן, כי הוא שנא אותו על מה שעולל לאחותו.
[^]
יִרְמְיָהוּ פרק מ"ט פסוק ל"ג: לג
וְהָיְתָה חָצוֹר לִמְעוֹן תַּנִּים שְׁמָמָה עַד עוֹלָם לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם.
[^]
יְשַׁעְיָהוּ פרק נ"ד פסוק א: א
רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְהוָה.
|
| כ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ. כא וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד. כב וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. |
| אַבְשָׁלוֹם רוצח את אַמְנוֹן: כעבור שנתיים הזמין אַבְשָׁלוֹם את כל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ לאחוזתו בבַעַל חָצוֹר שבאֶפְרָיִם כדי לחגוג איתו את עונת גז הצמר מהכבשים. הוא הלך גם להזמין אישית את דָוִד ועבדיו, אך דָוִד ענה שעדיף שלא יבואו כל כך הרבה אנשים שודאי יכבידו על אַבְשָׁלוֹם. אַבְשָׁלוֹם הפציר\יִּפְרָץ בו שיבוא, אך דָוִד לא רצה ללכת ורק ברך אותו. |
| כג וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם אֶפְרָיִם וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. כד וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא גֹזְזִים לְעַבְדֶּךָ יֵלֶךְ נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו עִם עַבְדֶּךָ. כה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְשָׁלוֹם אַל בְּנִי אַל נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ וַיִּפְרָץ בּוֹ וְלֹא אָבָה לָלֶכֶת וַיְבָרֲכֵהוּ. |
| אַבְשָׁלוֹם ביקש שאם דָוִד לא יבוא, לפחות יֵלֶךְ איתם אַמְנוֹן. דָוִד שואל למה חשוב כל כך לאַבְשָׁלוֹם לארח דוקא את אַמְנוֹן, אך אַבְשָׁלוֹם ממשיך להפציר בו עד שדָוִד מסכים לשלוח את אַמְנוֹן יחד עם שאר בניו. |
| כו וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וָלֹא יֵלֶךְ נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ. כז וַיִּפְרָץ בּוֹ אַבְשָׁלוֹם וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת אַמְנוֹן וְאֵת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. |
| אַבְשָׁלוֹם מצווה את משרתיו שכשיראו שאַמְנוֹן שמח כשיכור מרוב יַּיִן, הם יקבלו סימן ממנו ואז יכו את אַמְנוֹן למוות, ולא יפחדו לעשות כך לבן המלך, כי הוא לוקח את האחריות על הצו הזה, ועליהם רק להתחזק ולהיות גיבורים. אנשי אַבְשָׁלוֹם פעלו כפי שצִוָּה, ואחרי שהרגו את אַמְנוֹן קמו כל שאר האורחים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ ונסו מהמקום, כל אחד על הפֶּרֶד שלו. |
| כח וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ אַל תִּירָאוּ הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל. כט וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם וַיָּקֻמוּ כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל פִּרְדּוֹ וַיָּנֻסוּ. |
| דָּוִד שומע על רצח אַמְנוֹן ואַבְשָׁלוֹם נמלט: בעוד בְּנֵי הַמֶּלֶךְ נמלטים בדרכם, מגיעה השמועה אֶל דָּוִד כאילו אַבְשָׁלוֹם הרג את כל אורחיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. דָּוִד קם וקורע את בגדיו ושוכב ארצה מרוב אבל, ועבדיו עומדים לצדו גם כן עם בגדים קרועים. |
| ל וַיְהִי הֵמָּה בַדֶּרֶךְ וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה אֶל דָּוִד לֵאמֹר הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד. לא וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים קְרֻעֵי בְגָדִים. |
| יוֹנָדָב [*]ידידו של אַמְנוֹן שנזכר למעלה - פסוקים ג-ה מרגיע את דָּוִד שלא הרגו את כל בניו אלא רק את אַמְנוֹן, כיוון שהוחלט\שׂוּמָה אצל אַבְשָׁלוֹם להרוג את אַמְנוֹן כבר מהיום שעינה ואנס את תָּמָר. לכן אל לדָּוִד לשים את לבו לשמועות כאילו מתו כל בניו, כי רק אַמְנוֹן לבדו מת. |
| לב וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וַיֹּאמֶר אַל יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כָּל הַנְּעָרִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. לג וְעַתָּה אַל יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ דָּבָר לֵאמֹר כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ כִּי אִם אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת. |
| אחרי שאַבְשָׁלוֹם ברח, הנער הצופה ביְרוּשָׁלַיִם הרים את עיניו לצפות רחוק וראה אנשים רבים הולכים בדרך שמאחורי הָהָר. יוֹנָדָב מבשר לדָּוִד שבניו באים אליו כעת כפי שאמר לו שיהיה, ובדיוק כשסים לאמר כך הופיעו כל בְנֵי הַמֶּלֶךְ והחלו לבכות, וגם דָּוִד וכל אנשיו החלו לבכות מאוד. |
| לד וַיִּבְרַח אַבְשָׁלוֹם וַיִּשָּׂא הַנַּעַר הַצֹּפֶה אֶת עינו [עֵינָיו] וַיַּרְא וְהִנֵּה עַם רַב הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ אַחֲרָיו מִצַּד הָהָר. לה וַיֹּאמֶר יוֹנָדָב אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ כִּדְבַר עַבְדְּךָ כֵּן הָיָה. לו וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר וְהִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וְגַם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו בָּכוּ בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד. |
| אַבְשָׁלוֹם ברח לשהות אצל תַּלְמַי מלך גְּשׁוּר [*]אבי אמו מַעֲכָה ונשאר שם 3 שנים. ברבות הזמן, כלתה נפש דָּוִד לפגוש שוב את בנו (החי) אַבְשָׁלוֹם, כי כבר התנחם מאבלו על בנו המת אַמְנוֹן.
[^]
שְׁמוּאֵל-ב פרק ג פסוק ג: ג
וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב לאביגל [לַאֲבִיגַיִל] אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר.
|
| לז וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל תַּלְמַי בֶּן עמיחור [עַמִּיהוּד] מֶלֶךְ גְּשׁוּר וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ כָּל הַיָּמִים. לח וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים. לט וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת. |
ציטוטים נבחרים
| פסוקים | |
|---|---|
| י"א- י"ב | וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל, וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ: בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי. וַתֹּאמֶר לוֹ: אַל אָחִי, אַל תְּעַנֵּנִי, כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל |
| כ"ח | וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר: רְאוּ נָא, כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן, וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם 'הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן' וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ |
משפחת דוד