עַלַמַּפָּה

בדָּנִיֵּאל פרק ה מסופר על בֵּלְשַׁאצַּר מלך בָּבֶל שעשה מִשְׁתֶּה וצִוָּה להביא את כלי המקדש שלקח נְבוּכַדְנֶאצַּר "אביו" מיְרוּשָׁלַיִם, כדי שכולם ישתו מהם וירימו כוסית לכבוד האלילים. אז הופיעו אֶצְבְּעוֹת שהחלו לכתוב על הקיר: "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין". בֵּלְשַׁאצַּר נבהל והבטיח את שליש המלכות למי מהחכמים שיצליח לפענח את הכתוב. אחרי שהם לא הצליחו בכך, המליצה אֵם המלך לקרוא לדָּנִיֵּאל. דָּנִיֵּאל לא ביקש לקבל תמורה, אבל הזכיר למלך שאביו כבר נפל מגדולתו בשל גאוותו. פירוש המלים הוא שה' מנה את ימי מלכותו של המלך, והם הסתיימו. המלך נשקל במֹאזְנַיִם ונמצא שחטאיו כבדים מזכויותיו. לכן נִפְרְסָה מלכותו שתמסר לידי ממלכות מָדַי וּפָרָס. בֵּלְשַׁאצַּר העניק לדָּנִיֵּאל את שליש המלכות, והומת עוד באותו הלילה.

בֵּלְשַׁאצַּר נזכר עוד פעמיים בספר דָּנִיֵּאל כמֶלֶךְ בָּבֶל אשר בימיו חזה דָּנִיֵּאל את חלום 4 החיות ואת חזון האַיִל וצְפִיר העִזִּים, שניבאו את סדרת הממלכות שתָּבֹאנָה אחרי נפילת בָּבֶל.

בֵּלְשַׁאצַּר ההסטורי היה בנו בכורו של נבונאיד, מַלְכָּהּ האחרון של האימפריה הבָּבְלִית (מלך 539-556 לפנה"ס), ולא של נְבוּכַדְנֶאצַּר כפי שנאמר כאמור בדָּנִיֵּאל פרק ה. נבונאיד התבודד שנים ארוכות (בשנים ה-3, 7, 9, ו-11 למלכותו) בנווה המדבר שבתֵּימָא בצפון מערב עֲרָב. בין מגילות קומראן נמצאה גם "תפילת נבונאיד" שם מדווח על מחלתו ועל התבודדותו בתֵּימָא במשך 7 שנים שבסופם נרפא והכיר בגדולת ה'. סיפור זה דומה מאוד למסופר על נְבוּכַדְנֶאצַּר בדָּנִיֵּאל פרק ד, ולכן יש המשערים שהסופר של ספר דָּנִיֵּאל ערבב בין שתי הדמויות, ולכן גם תיאר אח"כ את בֵּלְשַׁאצַּר, בנו של נבונאיד במציאות, כבנו של נְבוּכַדְנֶאצַּר.

"בֵּל-שַׁר-אֻצֻר" נזכר בין השרים של נֵרְגַל שַׂראֶצֶר שמלך לפני נבונאיד והוא אולי בֵּלְשַׁאצַּר. בֵּלְשַׁאצַּר השתתף מן הסתם בהפיכת החצר שבה נרצח לבאשי מרדוך, יורשו של נֵרְגַל שַׂראֶצֶר חודשים ספורים לאחר עלייתו על כס המלוכה (556 לפנה"ס). נבונאיד זכה במלוכה בעקבות הפיכה זו ובֵּלְשַׁאצַּר, יורש העצר, נזכר אח"כ כבעל אדמות רבות בממלכה, שחלקן לפחות השתייכו בעבר למשפחתו של נֵרְגַל שַׂראֶצֶר. בֵּלְשַׁאצַּר שימש כמשנה למלך בבירה בָּבֶל בזמן תקופות ההעדרות הארוכות של אביו בתֵּימָא, ובפועל שלט באימפריה ובצבא, אך נזהר שלא לקחת לעצמו את המלוכה ואת הסממנים הטקסיים והדתיים הקשורים בה.

נבונאיד ניסה להחליף את הפולחן הדתי בבָּבֶל ולקדם את פולחן אל הירח סִין, ובכך תרם לחוסר היציבות הכללי באימפריה. כּוֹרֶשׁ השני "הגדול" (מָלַךְ 530-559 לפנה"ס) ייסד באותן שנים את האימפריה הפַּרְסִית אחרי סדרת כיבושים שכללה את ממלכות מָדַי, עֵילָם ואת אזור אסיה הקטנה. לבסוף הביס כּוֹרֶשׁ גם את כוחות הבָּבְלִים בקרב המכריע שנערך באוֹפִּיס שעל נהר החִדֶּקֶל, ואח"כ נכנס ללא התנגדות לבירה בָּבֶל (539 לפנה"ס) וירש את כל שטחי האימפריה הבָּבְלִית. על נבונאיד נשתמרו מסורות לפיהן הוא חזר לבירה לקראת נפילתה ונפל בשבי או נהרג בליל הכיבוש. על בֵּלְשַׁאצַּר לא נשתמרו ידיעות דומות, וגורלו המדויק אחרי כיבוש בָּבֶל אינו ידוע.

כשנה לאחר כיבוש בָּבֶל, פרסם כּוֹרֶשׁ את הכרזתו הקוראת ליהודים לשוב למולדתם ולהקים את המקדש ביְרוּשָׁלַיִם. צעד זה היה כנראה חלק ממדיניות כללית באימפריה, כפי שמסתבר גם מהכתובת שעל "גליל כורש" שבה דווח כּוֹרֶשׁ על החזרת האלים לעריהם ועל שיקום המקדשים, אחרי התהפוכות הדתיות שעוללו הבָּבְלִים (כמו בימי נְבוּכַדְנֶאצַּר ונבונאיד).