מַלְאָכִי
|
|
סיכום
פתיחה: הצגת נבואת הנביא מַלְאָכִי (או ש"מַלְאָכִי" משמעותו "השליח שלי"). ה' מצהיר שהוא אוהב את יַעֲקֹב (יִשְׂרָאֵל) ושונא את אחיו עֵשָׂו (אֱדוֹם), ולכן יחריב את ארצו. דו-שיח בין ה' לעַם ולכוהנים, בו ה' מתלונן שהם מבזים את מזבחו בקורבנות פסולים של חיות עִוְרִוֹת, פִּסְחוֹת, חולות, וגנובות. אי לכך הנביא קורא לסגור את דלתות המקדש ולהחשיך את המזבח.
תקציר
| פתיחה: הצגת נבואת מַלְאָכִי. לא מצויינת תקופתו, אך לפי נושאי הנבואה, כמו הקורבנות בבית המקדש השני, וביטויים, כמו הזכרת מִשְׂרַת הפֶחָה, נראה שהוא פעל במאה 5 לפה"ס - אחרי תקופת חַגַּי וזְכַרְיָה (בימי בניית בית שני) אך לפני ימי עֶזְרָא ונְחֶמְיָה. יש המחזיקים בדעה ששם הנביא המוזכר כאן אינו ידוע וש"מַלְאָכִי" בפסוק זה, משמעותו "השליח שלי". |
| א מַשָּׂא דְבַר יְהוָה אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי. |
| ה' אומר שהוא אוהב את העַם, והעַם שואל בְּמָּה? ה' אומר שהוא אוהב את יַעֲקֹב (יִשְׂרָאֵל) אך שונא את אחיו עֵשָׂו ולכן יחריב את ארצו, אֱדוֹם. אֱדוֹם תנסה אולי לשקם את אַרְצָהּ, אבל ה' יהרוס אותה אחרי כל ניסיון לבנותה. אֱדוֹם תִּיקָּרֵא - ארץ הרשע, והאֱדוֹמים יִיקָּרְאוּ - העם שה' זועם עליו לנצח. כל זאת העַם יראה בקרוב, ויכיר שה' שולט גם מחוץ לגבולות הארץ. |
| ב אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְהוָה וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב. ג וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר. ד כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם יְהוָה עַד עוֹלָם. ה וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל יְהוָה מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל. |
| ה' מתלונן שבן מכבד את אביו, ועבד את אדונו, אז מדוע הַכֹּהֲנִים מבזים את כבודו. הם שואלים כיצד הם מבזים אותו? הוא עונה שהם מגישים על המזבח (שֻׁלְחַן ה') "לחם" טמא (כאן הכוונה לקורבן חיה פסול לזבח). הם מגישים קורבן של חיות עִוְרִוֹת, פִּסְחוֹת, וחולות, כאילו אין בכך רע. האם הם היו מעיזים להגיש בשר שכזה לפֶחָה (שליט המחוז מטעם השלטון הפרסי)? לכן, עליהם להתחנן לה' למחילה. |
| ו בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ. ז מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן יְהוָה נִבְזֶה הוּא. ח וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. ט וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וִיחָנֵנוּ מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. |
| עם זבחים טמאים אין טעם לזבוח, והנביא קורא לסגור את דלתות המקדש ולהחשיך את המזבח. ה' לא זקוק לפולחן במקדש כי כל העולם מעריץ אותו ועובד אותו, בעוד הַכֹּהֲנִים מחללים את כבודו, כשהם מביאים לקורבן חיות עייפות, גנובות, פִּסְחוֹת, וחולות, כאילו ה' רוצה מנחה כזאת. ארור הנוכל שנודר נדר כשיש לו בעדר חייה משובחת, אבל לקורבן הוא מביא בסוף חייה פסולה. |
| י מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם. יא כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. יב וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ. יג וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה וַהֲבֵאתֶם אֶת הַמִּנְחָה הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם אָמַר יְהוָה. יד וְאָרוּר נוֹכֵל וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לַאדֹנָי כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם. |
ציטוטים נבחרים
| פסוקים | |
|---|---|
| א | מַשָּׂא דְבַר יְהוָה אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי. |
| י | מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם.. |
| ב- ג | וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב. וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר. |