עַלַמַּפָּה

הצהרת כּוֹרֶשׁ מלך פָּרַס שפורסמה בשנה הראשונה למלכותו התירה את את שיבת ציון לגולים בבָּבֶל. כּוֹרֶשׁ הכריז שה' נתן לו את ממלכתו וציווה עליו לבנות את מקדשו, ולשם כך על היהודים לחזור ליְרוּשָׁלַיִם, ועל הנותרים לתמוך בהם ובעבודות המקדש. כ-50,000 מהגולים ובראשם זְרֻבָּבֶל (הפחה של מחוז יְהוּדָה באימפריה הפרסית - "יהוד מדינתא") ויֵשׁוּעַ (הכֹּהֵן הַגָּדוֹל) שבו ארצה והתיישבו בערי מוצאם. כשזְרֻבָּבֶל ויֵשׁוּעַ החלו בבנית המקדש, בני האֻמּוֹת שמֶלֶךְ אַשּׁוּר הגלה מארצותיהם ויִשֵּׁב בנחלת שבטי ישראל ביקשו מהם להצטרף לבניית המקדש. המבקשים סורבו ושלחו אח"כ כתבי שטנה למלכי פָּרַס, שבעקבותיהם העבודה על המקדש הופסקה עד השנה ה-2 של מלכות דָּרְיָוֶשׁ. מִנַּיִן השנים והחודשים מראשית ימי מלכות דָּרְיָוֶשׁ שימשו לתיארוך של סדרת ארועים הקשורים להתפתחויות במלאכת הקמת המקדש, ורק חלקם קשורים גם בדָּרְיָוֶשׁ עצמו - ראו להלן.

בא' באֱלוּל בשנה 2 למלכות דָּרְיָוֶשׁ, ה' צווה על הנביא חַגַּי להתלונן בפני מנהיגי העם זְרֻבָּבֶל ויֵשׁוּעַ על שהעַם יושב בבתיו המְקֹרִים ולא מתחיל בבניית בית ה' העומד בחורבנו. דברי חַגַּי עוררו רוח התלהבות בעַם, והעבודות על המקדש התחילו בכ"ד באֱלוּל. כחודש אח"כ, בכ"א בתִּשְׁרֵי, ה' צווה שוב על חַגַּי לעודד את העַם (שבא לחגוג את הסוכות בירושלים) במלאכת בניית המקדש. עוד מעט וה' יעשה מהפכה בעולם כשירעיש שָּׁמַיִם, אָרֶץ, ים, ויבשה, ואת כל הגויים עד שיוקם המקדש וה' יעשה שישרור בו שָׁלוֹם. בא' בחֶשְׁוָן החל גם הנביא זְכַרְיָה להמריץ את העַם בבניית המקדש, והזכיר שאבות העַם נענשו בגלל חטאיהם, ושכעת הזמן לחזור בתשובה. בכ"ד בכִּסְלֵו צווה ה' על חַגַּי לפנות לכוהנים בשאלות לגבי הלכות טומאה וטהרה הקשורות בבניית המקדש ובפולחן בו. עוד באותו היום ניבא חַגַּי שה' עומד לעשות מהפיכה בעולם - להרעיש שָּׁמַיִם ואָרֶץ, להפיל מלכים מכִּסְּאוֹתֵיהֶם להפוך מרכבות על סוסיהם ורוכביהם, ולהפיל איש ביד אחיו, ואז ה' גם יעלה את זְרֻבָּבֶל לגדולה. בכ"ד בשְׁבָט חזה זְכַרְיָה במראה מופלא של איש רוכב על סוס, ועוצר במקום עמוק בין צמחי הֲדַס. הַמַּלְאָךְ מסביר לו שה' שלח את הסוסים לתור את הארץ, וכעת הם חזרו ודווחו שכל הארץ שקטה, ולכן הגיע הזמן שה' ירחם על ירושלים ועל הארץ, עליה הוא כבר זועם 70 שנה מאז חורבן הבית. כשנתיים אח"כ, בד' כִּסְלֵו בשנה 4 למלכות דָּרְיָוֶשׁ כשעוד המשיכו עבודות הבנייה הגיעה משלחת כדי להתייעץ עם כוהני המקדש והנביאים בשאלה אם יש עוד צורך במנהגי האבל באָב לזכר חורבן המקדש, כפי שנהגו בעבר.

בשלב כלשהו בא תַּתְּנַי, המושל הפרסי (הפחה) של מחוז עֵבֶר הַנָּהָר (בו נמצאת יהוּדָה) יחד עם פמלייתו וחקר את הבונים האם קיבלו היתר לבנייה. היהודים טענו שכּוֹרֶשׁ הוא שנתן את הצו לבנות שוב את המקדש וגם החזיר את כלי המקדש שבזז נְבוּכַדְנֶאצַּר לשֵׁשְׁבַּצַּר מושל היהודים, אך מאז כאמור פסקו עבודות הבנייה. דָרְיָוֶשׁ נקרא (אם ירצה) לבדוק ולאשר את קיום הצו של כּוֹרֶשׁ, ולשלוח לנציגיו (תַּתְּנַי) את רצונו לגבי המקדש. בעזרת ה' העבודות לא פסקו עד שהמלך דָּרְיָוֶשׁ השיב על הדו"ח של תַּתְּנַי שסיכם את המצב, ואשר מצוטט בעֶזְרָא פרק ה. לפי המלצת תַּתְּנַי, דָּרְיָוֶשׁ צווה לאתר את הצהרת כּוֹרֶשׁ והיא נמצאת לא בבָבֶל אלא בגנזך באַחְמְתָא (בירת הקיץ של פָּרַס - כיום "המדאן").

דָּרְיָוֶשׁ צווה על תַּתְּנַי ופמלייתו להתרחק מהעבודות ולהתיר ליהודים לבנות את המקדש ללא הפרעה, וצווה גם לתרום להוצאות הבנייה ממיסי המחוז (עֵבֶר הַנָּהָר). תַּתְּנַי ואנשיו מילאו מייד את הצו, והיהודים המשיכו בהצלחה את בניית הבית לפי נבואת חַגַּי וזְכַרְיָה. המלאכה הסתיימה בג' באדר בשנה 6 למלכות דָּרְיָוֶשׁ, והבית נחנך בשמחה עם העלאת קורבנות רבים על ידי הכוהנים והלויים. אחרי דָרְיָוֶשׁ מָלַךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וגם בימיו המשיכו תושבי הארץ הגרים לכתוב מכתבי שטנה למֶּלֶךְ כנגד היהודים.

דָרְיָוֶשׁ הַמָּדִי

דָרְיָוֶשׁ הַמָּדִי נזכר 3 פעמים ספר דָּנִיֵּאל. פרקים א-ה עוסקים בנְבוּכַדְנֶאצַּר ובבֵּלְשַׁאצַּר מלכי מלכי בָּבֶל (מלכי ה"כַּשְׂדִּים"), ופרק ה' מסתיים עם נפילת ממלכתו של בֵּלְשַׁאצַּר בידי ממלכות מָדַי וּפָרָס. פרק ו' מספר את תולדותיו של דָּנִיֵּאל בימי דָרְיָוֶשׁ הַמָּדִי, ומצויין שדָרְיָוֶשׁ זה החל למלוך בגיל 62, וחילק את מלכותו ל-120 מדינות ובראשם מושלים (אֲחַשְׁדַּרְפְּנִים), ועליהם שם 3 וזִירִים, וביניהם דָּנִיֵּאל. שאר האֲחַשְׁדַּרְפְּנִים קינאו בהצלחת דָּנִיֵּאל וגרמו לדָרְיָוֶשׁ להורות על השלכתו של דָּנִיֵּאל לגּוֹב הָאֲרָיוֹת, אך דָּנִיֵּאל ניצל בנס ודָרְיָוֶשׁ העניש את אויבי דָּנִיֵּאל ושלח לכל ממלכתו איגרת המהללת את ה', ודָּנִיֵּאל המשיך להצליח בימי מלכות דָרְיָוֶשׁ ובימי מלכות כּוֹרֶשׁ הפַּרְסִי.

אח"כ מפורט שדָרְיָוֶשׁ מִזֶּרַע מָדָי אשר מלך על "מַלְכוּת כַּשְׂדִּים" (ארץ בָּבֶל) היה בנו של אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. בשנה ה-1 למלכותו הרהר דָּנִיֵּאל בנבואת יִרְמְיָהוּ שיְרוּשָׁלַיִם תשאר בחורבות למשך 70 שנים והתפלל לה' בבקשת רחמים והבאת הגאולה. מאוחר יותר נזכר שבאותה שנה ה-1 למלכות דָרְיָוֶשׁ הַמָּדִי חזה דָּנִיֵּאל שאחרי דָרְיָוֶשׁ ימלכו עוד 3 מלכים בממלכת פָּרַס, והרביעי יהיה עשיר מאוד, אבל יִתְגָּרֶה ביָוָן, ואז יעלה עליו מֶּלֶךְ חזק (כנראה אלכסנדר מוקדון). בפועל, אלכסנדר מוקדון כבש את האימפריה הפַּרְסִית מידי דָרְיָוֶשׁ ה-3, שהיה המֶּלֶךְ הרביעי אחרי דָרְיָוֶשׁ ה-2, ולכן משתמע לכאורה שדָרְיָוֶשׁ הַמָּדִי הוא דָרְיָוֶשׁ ה-2, אך שאר הפרטים שנמסרו על "דָרְיָוֶשׁ הַמָּדִי" (שהיה כביכול בן אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ ושמלך בין בֵּלְשַׁאצַּר לבין כּוֹרֶשׁ) אינם מתאימים לדָרְיָוֶשׁ ה-2 וגם לא לאף דמות היסטורית אחרת. לפיכך מקובלת ההשערה ש"דָרְיָוֶשׁ הַמָּדִי" הוא דמות ספרותית אגדתית הקשורה בכרונולוגיה ובסיפור הגאולה של עם ישראל מהגלות.

דָּרְיָוֶשׁ היה בנו הבכור של היסטספס, שהיה אציל מהשושלת של האחמניש מענף משני לזה של כּוֹרֶשׁ, מייסד האימפריה "האחמנית" הפַּרְסִית. היסטספס שירת כקצין בצבא פָּרַס וכאֲחַשְׁדַּרְפָּן\מושל של מחוזות פרתיה והירקניה תחת כּוֹרֶשׁ. כּוֹרֶשׁ יסד את האימפריה הפַּרְסִית על חורבות האימפריה הבָּבְלִית ואף הרחיב את גבולותיה. בנו כַּנְבּוּזִי ה-2 (מָלַךְ 522-530 לפנה"ס), הרחיב עוד את גבולות הממלכה כשכבש את מִצְרַיִם, אחרי מסע כיבוש שיצא מעַכּוֹ . דָּרְיָוֶשׁ לחם בצבאו של כַּנְבּוּזִי במצרים, אך המסע נעצר בסופו של דבר בלוּב וכַּנְבּוּזִי עצמו מת בדרכו חזרה לפָּרַס (522 לפנה"ס). דָּרְיָוֶשׁ תיאר את גרסתו לארועים שהובילו לעלייתו על כס המלוכה בכתובת בגיסתאן הענקית שנחקקה בפקודתו על צוק גבוה בדרך שבין אַחְמְתָא לבָּבֶל - ראו צילום. על פי דָּרְיָוֶשׁ, כַּנְבּוּזִי צווה להוציא להורג את אחיו בָּרְדִיָה אך המורד גאוּמתַא המאגי (כוהן פרסי) התחזה אז לבָּרְדִיָה ותפס את השלטון בפָּרַס. דָּרְיָוֶשׁ הצליח עוד באותה שנה להפיל את גאוּמתַא ולתפוס בעצמו את המלוכה. יש המשערים אבל שגירסא זו של הארועים היא תעמולה של דָּרְיָוֶשׁ, אשר לקח את השלטון מידי גאוּמתַא שהיה אמנם בָּרְדִיָה האמיתי בן כּוֹרֶשׁ.

דָּרְיָוֶשׁ בכל אופן הוכתר למלוכה בפסארגאדה (522 לפנה"ס), העיר שאותה יסד ובה נקבר כּוֹרֶשׁ (ראו במפה). בשנים הראשונות למלכותו הצליח דָּרְיָוֶשׁ לדכא מספר מרידות שפשטו בממלכה ובכך לשמור על אחדותה ואף להרחיב את היקפה האדיר. כך הוא גבר על מרידות חוזרות בעֵילָם ובבָּבֶל, בארמניה, בלוּד שבאסיה הקטנה, במִצְרַיִם, וגם נסיונות מרידה בפרתיה ובפרס עצמה. דָּרְיָוֶשׁ גם חיסל את ידידו לשעבר אינטפרנס שנמנה בין 7 האצילים שסייעו לדָּרְיָוֶשׁ לעלות לשלטון, בשל חשד שאינטפרנס ניסה לערער על שלטונו (על פי הרודוטוס, אינטפרנס ניסה להכנס לארמון בעת שדָּרְיָוֶשׁ שהה עם אישתו, בניגוד לצו הברור האוסר על כך). למרידות אלה ברחבי האימפריה התייחס כמשוער הנביא חַגַּי בדברים שמסר במהלך השנתיים הראשונות למלכות דָּרְיָוֶשׁ על המהפכות שעושה ה' בין הגויים, ואח"כ הנביא זְכַרְיָה שבישר את השלום שבא סוף סוף על הארץ בהמשך אותה שנה ואיפשר את תחילת העבודות על המקדש.

דָּרְיָוֶשׁ הרחיב אח"כ את גבולות הממלכה במזרח עד לעמק האינדוס שבהֹדּוּ (515 לפנה"ס) ובמערב עד לאירופה אחרי שחצה את מיצרי הבוספורוס בעזרת גשר של אוניות וכבש שטחים נרחבים מידי הסקיתים מעבר לדנובה (513 לפנה"ס). במהלך מסעותיו במערב דָּרְיָוֶשׁ כבש את תְרָאקְיָה, פאיוניה, ומקדוניה שבצפון יָוָן והרחיב את השפעתו גם על שאר ערי היוונים שבאסיה הקטנה. בראשית המאה ה-5 לפנה"ס הוביל אריסטגורס ממילטוס מרד של הערים היווניות במערב אסיה הקטנה (איוניה), ודָּרְיָוֶשׁ הצליח בסופו של דבר לדכא את המרד בעזרת כוחות הצבא והצי הפרסי והשתלט על כל אסיה הקטנה ועל האיים הסמוכים לה. באתונה ובספרטה גבר החשש מפלישה פרסית ללב יָוָן ותומכי פרס שם גורשו. דָּרְיָוֶשׁ פלש ליָוָן אך נאלץ לסגת בעקבות סערה. לפלישה הבאה נשלח צי וצבא של 20 אלף לוחמים שכבשו את הפוליס היונית אֶרֶטְרִיָה במערב האי אֶוּבּוֹיָה ממזרח לאתונה. משם המשיכו כוחות דָּרְיָוֶשׁ אל עבר מרתון בדרך לאתונה עצמה (ראו במפה), אך שם הובסו בקרב מרתון ע"י צבא יווני בפיקוד האתונאים (490 לפנה"ס), ודָּרְיָוֶשׁ נאלץ לסגת מיָוָן.

דָּרְיָוֶשׁ התארגן במשך כ-3 שנים לקראת מסע נוסף ליָוָן שאותו ביקש להוביל הפעם בעצמו, אך מרד חדש שפרץ במִצְרַיִם ובריאותו הלקוייה מנעו זאת ממנו. דָּרְיָוֶשׁ מת ונקבר בקבר שחצב מראש בסלע בבנקש-א-רוסתם שבאירן (ראו צילום) שם נקברו אח"כ עוד מלכים נוספים של פָּרַס, כולל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בנו של דָּרְיָוֶשׁ שמלך על פָּרַס אחרי מות אביו.

ארגון האימפריה הפרסית בידי דָרְיָוֶשׁ

דָּרְיָוֶשׁ נודע בשל הארגון הכללי שסידר בממלכתו הנרחבת מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שהחזיק מעמד גם תחת מלכי פָּרַס שבאו אחריו. על פי הרודוטוס, דָּרְיָוֶשׁ חילק את האימפריה ל-20 מחוזות בגבולות של תחומים מדיניים היסטורים, כשבראש כל מחוז עמד "חְשַׁתְרַפַּוַן" (אֲחַשְׁדַּרְפְּן במקרא, או סטרפ ביוונית ובלשון המערב). הסטרפ היה אחראי על שלום המחוז ובעיקר על גביית המסים המסודרת ממנו, במטבע האחיד והחדש של האימפריה (האדרכמון). כל מחוז חולק ל"מדינות" קטנות יותר עם אוטונומיה מוגבלת תחת שלטון של "פֶּחָה", שאסף את המסים המקומים של "מִדַּת הַמֶּלֶךְ" ו"לֶחֶם הַפֶּחָה".

יְרוּשָׁלַיִם ויהוּדָה של עֶזְרָא ונְחֶמְיָה נכללו ביהוּד מְדִינְתָּא (מדינת יהוּדָה) שבמחוז עֵבֶר הַנָּהָר (הכוונה לעבר המערבי של נהר הפְּרָת). מחוז זה, שנקרא "הסטרפיה ה-5" אצל היוונים, שמר כנראה על גבולות המחוז האַשּׁוּרִי ההיסטורי, וכלל את אזור סוריה שממערב לפְּרָת, את ערי החוף הפניקיות (בלבנון), ואת אזור ארץ ישראל וקפריסין. שליט מחוז עֵבֶר הַנָּהָר (שגם כן כונה בתואר פֶּחָה - כמו "תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר נַהֲרָה") ישב כנראה בבירת המחוז שבדַמָּשֶׂק. המחוז שימש כצומת חשובה לים התיכון ולמצרים, וערי הנמל הפניקיות שבו סיפקו בסיסי נמל ותמיכה לצי ולצבא הפַּרְסִי.

דָּרְיָוֶשׁ עבד את אַהוּרַא-מַזְדָא, האל הבורא של דת זרתוסטרא שהיתה אח"כ לדת הרשמית של האימפריה. הוא בנה בפאר רב את פֶּרְסֶפּוֹלִיס הבירה הראשית ואת שׁוּשַׁן אשר שימשה כבירת האימפריה בעונות החורף. רשת של דרכים ראשיות חיברה את מרכזי השלטון הללו לרחבי הממלכה, ואיפשרה את מערכת הדואר שהביאה בעזרת "רָצִים" את דְבַר הַמֶּלֶךְ לנתיניו בבָּבֶל ובאַחְמְתָא, ומערבה לאסיה הקטנה ולמִצְרַיִם . נתיבי שיט הובילו לאורך נהרות הפְּרָת והחִדֶּקֶל למפרץ הפרסי ומשם להודו ולים סוף , ודָּרְיָוֶשׁ אף חנך את התעלה שהובילה מים-סוף אל הנילוס ודרכו אל הים-התיכון (אך יש המשערים שהעבודות על התעלה הסתיימו רק בתקופה ההלניסטית).