סיכום
עניי העם זועקים על מצבם הנואש ועל שהם נאלצים לשעבד את שדותיהם ואת ילדיהם תמורת מזון. נְחֶמְיָה מכנס את ראשי העם ומשביע אותם לוותר על חובות העניים ולהשיב להם את אדמתם. הוא בעצמו נותן דוגמא ומזכיר שוויתר על המס המגיע לו, ומציין גם את נדיבותו לעם ולאורחים הרבים הסועדים על שולחנו.
תקציר
| עניי העם זועקים על מצבם הנואש. חלקם משלמים-ריבית\רַבִּים על הלוואות את ילדיהם כדי שלא ימותו ברעב. חלקם מוסרים את החלקות החקלאיות שלהם ואת בתיהם כערבון להלוואות לצורך השגת מזון או לצורך תשלום המס למֶּלֶךְ (למֶּלֶךְ פָּרַס). העניים וילדיהם הרי שווים לשאר בני העם ומשפחותיהם, ובכל זאת הם נאלצים למסור את ילדיהם לעבדות, וקורה גם שלבסוף הם אינם יכולים לפדות את בנותיהם או את החלקות החקלאיות. |
| א וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה אֶל אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים. ב וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ רַבִּים וְנִקְחָה דָגָן וְנֹאכְלָה וְנִחְיֶה. ג וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים וְנִקְחָה דָגָן בָּרָעָב. ד וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים לָוִינוּ כֶסֶף לְמִדַּת הַמֶּלֶךְ שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ. ה וְעַתָּה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים. |
| נְחֶמְיָה כועס לשמע הדברים, מתלבט בינו לבין עצמו וטוען כנגד ראשי העם שהם נושים [*]דורשים את חובם בדרך אכזרית, כפי שנאסר לעשות למשל בשְׁמוֹת פרק כ"ב פסוק כ"ד את אֲחֵיהֶם בני עמם. הוא מכנס את ראשי העם ומזכיר להם את פדיון השבויים שעשו ליהודים שנמכרו לגויים, בעוד כעת העשירים מוכרים את אֲחֵיהֶם היהודים ליהודים אחרים. הקהל שותק באין מענה ונְחֶמְיָה מסכם שהתנהגותם זו רעה ועליהם להפסיק אותה מתוך פחד ה' ומפני הבושה מהגויים.
[^]
שְׁמוֹת פרק כ"ב פסוק כ"ד: כד
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ.
|
| ו וַיִּחַר לִי מְאֹד כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי אֶת זַעֲקָתָם וְאֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. ז וַיִּמָּלֵךְ לִבִּי עָלַי וָאָרִיבָה אֶת הַחֹרִים וְאֶת הַסְּגָנִים וָאֹמְרָה לָהֶם מַשָּׁא אִישׁ בְּאָחִיו אַתֶּם נֹשִׁאים וָאֶתֵּן עֲלֵיהֶם קְהִלָּה גְדוֹלָה. ח וָאֹמְרָה לָהֶם אֲנַחְנוּ קָנִינוּ אֶת אַחֵינוּ הַיְּהוּדִים הַנִּמְכָּרִים לַגּוֹיִם כְּדֵי בָנוּ וְגַם אַתֶּם תִּמְכְּרוּ אֶת אֲחֵיכֶם וְנִמְכְּרוּ לָנוּ וַיַּחֲרִישׁוּ וְלֹא מָצְאוּ דָּבָר. ט ויאמר [וָאוֹמַר] לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים הֲלוֹא בְּיִרְאַת אֱלֹהֵינוּ תֵּלֵכוּ מֵחֶרְפַּת הַגּוֹיִם אוֹיְבֵינוּ. |
| נְחֶמְיָה מתוודה שגם הוא ובני ביתו נשו את העניים ולכן הוא מבטל כעת את החובות האלה כלפיו. הוא קורא גם לשומעיו להשיב את הרכוש לעניים (שדות, כרמים, עצי זַיִת, בתים, כסף, דָּגָן, תִּירוֹשׁ, ושמן-זית\יִּצְהָר) ולא ללחוץ עוד על התשלומים. העם מסכים לכך ונשבע מול הַכֹּהֲנִים שנְחֶמְיָה הביא. נְחֶמְיָה מנער את חוצנו (מעין כיס בבגד) ואומר שכך ינער ה' וירוקן את מי שלא יוותר מרכושו לטובת העניים. |
| י וְגַם אֲנִי אַחַי וּנְעָרַי נֹשִׁים בָּהֶם כֶּסֶף וְדָגָן נַעַזְבָה נָּא אֶת הַמַּשָּׁא הַזֶּה. יא הָשִׁיבוּ נָא לָהֶם כְּהַיּוֹם שְׂדֹתֵיהֶם כַּרְמֵיהֶם זֵיתֵיהֶם וּבָתֵּיהֶם וּמְאַת הַכֶּסֶף וְהַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשִׁים בָּהֶם. יב וַיֹּאמְרוּ נָשִׁיב וּמֵהֶם לֹא נְבַקֵּשׁ כֵּן נַעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר וָאֶקְרָא אֶת הַכֹּהֲנִים וָאַשְׁבִּיעֵם לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה. יג גַּם חָצְנִי נָעַרְתִּי וָאֹמְרָה כָּכָה יְנַעֵר הָאֱלֹהִים אֶת כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִבֵּיתוֹ וּמִיגִיעוֹ וְכָכָה יִהְיֶה נָעוּר וָרֵק וַיֹּאמְרוּ כָל הַקָּהָל אָמֵן וַיְהַלְלוּ אֶת יְהוָה וַיַּעַשׂ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה. |
| נְחֶמְיָה מספר שמיום שמונה לפֶּחָה\מושל ביְהוּדָה (משנת 20 עד 32 למלכות אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא) לא גבה את המס המוטל על העם לטובת אחזקת בית המושל. זאת בניגוד למושלים הקודמים שלקחו מס של לֶחֶם וָיַיִן מלבד המס הכבד של 40 שְׁקָלִים של כֶּסֶף, אשר נדרש גם למימון משרתי הפֶּחָה. נְחֶמְיָה נמנע מכך מפחד ה', ובמקום לרכוש שדות לעצמו הוא נידב את עצמו ואת משרתיו לעבודה על החומות. הוא גם ארח על שולחנו אורחים רבים מהעם ומהגויים, והגיש לאורחיו כל יום שׁוֹר ו-6 חיות צאן נבחרות\בְּרֻרוֹת ועופות, וכל 10 ימים משתה יין, וכל זאת על חשבונו. הוא מבקש לכן מה' לזכור לו לטובה את כל הדברים האלו שעשה למען העם. |
| יד גַּם מִיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה אֹתִי לִהְיוֹת פֶּחָם בְּאֶרֶץ יְהוּדָה מִשְּׁנַת עֶשְׂרִים וְעַד שְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ שָׁנִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲנִי וְאַחַי לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא אָכַלְתִּי. טו וְהַפַּחוֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר לְפָנַי הִכְבִּידוּ עַל הָעָם וַיִּקְחוּ מֵהֶם בְּלֶחֶם וָיַיִן אַחַר כֶּסֶף שְׁקָלִים אַרְבָּעִים גַּם נַעֲרֵיהֶם שָׁלְטוּ עַל הָעָם וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כֵן מִפְּנֵי יִרְאַת אֱלֹהִים. טז וְגַם בִּמְלֶאכֶת הַחוֹמָה הַזֹּאת הֶחֱזַקְתִּי וְשָׂדֶה לֹא קָנִינוּ וְכָל נְעָרַי קְבוּצִים שָׁם עַל הַמְּלָאכָה. יז וְהַיְּהוּדִים וְהַסְּגָנִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אִישׁ וְהַבָּאִים אֵלֵינוּ מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵינוּ עַל שֻׁלְחָנִי. יח וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד צֹאן שֵׁשׁ בְּרֻרוֹת וְצִפֳּרִים נַעֲשׂוּ לִי וּבֵין עֲשֶׂרֶת יָמִים בְּכָל יַיִן לְהַרְבֵּה וְעִם זֶה לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא בִקַּשְׁתִּי כִּי כָבְדָה הָעֲבֹדָה עַל הָעָם הַזֶּה. יט זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל הָעָם הַזֶּה. |
ציטוטים נבחרים
| פסוקים | |
|---|---|
| ה | "וְעַתָּה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ, כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים.." |
| י"ג | גַּם חָצְנִי נָעַרְתִּי וָאֹמְרָה כָּכָה יְנַעֵר הָאֱלֹהִים אֶת כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִבֵּיתוֹ וּמִיגִיעוֹ וְכָכָה יִהְיֶה נָעוּר |
| י"ח | שׁוֹר אֶחָד, צֹאן שֵׁשׁ בְּרֻרוֹת, וְצִפֳּרִים נַעֲשׂוּ לִי וּבֵין עֲשֶׂרֶת יָמִים בְּכָל יַיִן לְהַרְבֵּה, וְעִם זֶה לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא בִקַּשְׁתִּי |
| י"ט | זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה, כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל הָעָם הַזֶּה. |