עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה (י"א)
|
|
סיכום
קינה על מלחמת ה' בירושלים, ועל הסבל של יושביה. 22 הפסוקים פותחים במלים המתחילות באותיות מא' לת' לפי הסדר (מלבד שהסדר בין ע' לפ' הוחלף). ה' הוא הנלחם והמחריב את ירושלים. הוא הרס גם את סוכת הגן שלו (המקדש) וזנח את מזבחו. המנהיגים עזבו את העיר, וגם נביאיה כבר לא זוכים בחזון מה'. זקנים ובתולות מתאבלים, והמשורר בוכה למראה האישה שילדיה מתחננים למזון ושתיה ומתים ברעב ברחובות בחֵיק אימם. כל עובר דרך יגיב בתדהמה כשיראה מה קרה לעיר היפה, וכל אויב ישמח על מפלתה.
תקציר
| ה' נלחם ומחריב את ירושלים: איך ה' החשיך בכעסו את העיר, השליך את הארץ, ושכח את המקדש\הארץ (הֲדֹם רַגְלָיו - ראו למשל יְשַׁעְיָהוּ פרק ס"ו פסוק איְשַׁעְיָהוּ פרק ס"ו פסוק א: א
כֹּה אָמַר יְהוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי.
). הוא הרס (בִּלַּע) נְאוֹת ומבצרים, גדע בכעסו את קֶרֶן יִשְׂרָאֵל (סמל לכח), לא נלחם באויב והבעיר הכל. הוא נלחם והרג בקשת כאויב, הרס ארמונות ומבצרים, והִרְבָּה זעקות אבל (תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה). |
| א אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ. ב בִּלַּע אֲדֹנָי לא [וְלֹא] חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה הִגִּיעַ לָאָרֶץ חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ. ג גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב. ד דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ. ה הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב בִּלַּע יִשְׂרָאֵל בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ שִׁחֵת מִבְצָרָיו וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה. |
| ה' הרס את סוכת הגן שלו (המקדש), הִשְׁכִיחַ בעיר את מועדי (העלילה לרגל?) והשבת, והִכָּה מֶלֶךְ וְכֹהֵן. הוא זנח את המזבח ואת המקדש, והסגיר בידי האויב את חומות העיר וארמונותיה, וקול האויב נשמע במקדש. ה' תכנן במדויק את חורבן החומות (בעזרת קָו - כלי מדידה של בנאים), ולא הפסיק להרוס עד שהחומות אָבְלוּ בצער. |
| ו וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ שִׁחֵת מוֹעֲדוֹ שִׁכַּח יְהוָה בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת וַיִּנְאַץ בְּזַעַם אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן. ז זָנַח אֲדֹנָי מִזְבְּחוֹ נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ הִסְגִּיר בְּיַד אוֹיֵב חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ קוֹל נָתְנוּ בְּבֵית יְהוָה כְּיוֹם מוֹעֵד. ח חָשַׁב יְהוָה לְהַשְׁחִית חוֹמַת בַּת צִיּוֹן נָטָה קָו לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ וַיַּאֲבֶל חֵל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלוּ. |
| שערי העיר קרסו ונשברו הבריחים. המנהיגים עזבו את העיר, וגם נביאיה כבר לא זוכים בחזון מה'. הזקנים ינהגו מנהגי אבל (ישבו על הארץ בדממה, ישימו עָפָר על ראשם, וילבשו שַׂקִּים), ובנות העיר ישפילו את מבטן בצער. עיני המשורר דומעות, מעיו גועשים, והכבד (מקום הרגשות) נשפך, על האסון שנפל על אישה שתינוקה מת ברחוב, ועל זו שילדיה מתחננים למזון ושתיה ומתים ברעב ברחוב בחֵיק אימם. |
| ט טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵיְהוָה. י יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן הֶעֱלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם חָגְרוּ שַׂקִּים הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן בְּתוּלֹת יְרוּשָׁלִָם. יא כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה. יב לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמֹּתָם. |
| לְמָה אפשר להשוות את אסון העיר? נביאי השקר לא גילו לה את חטאיה כדי שתחזור בתשובה. עכשיו כל עובר דרך יִסְפּוֹק כפיים, ישרק, ויניע ראש בתדהמה כשיראה מה קרה לעיר היפה. אויביה יגיבו בשמחה על בוא חורבן העיר שבו רצו. ה' הִכָּה את העיר כפי שאִייֵּם מזמן (דרך נביאיו). חומות העיר (או בנותיה?) יבכו ללא הפוגה, וישירו קינות בראש כל (שלושת) אשמורות הלילה, על התינוקות המתים ברעב ברחובות. |
| יג מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ. יד נְבִיאַיִךְ חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל וְלֹא גִלּוּ עַל עֲוֹנֵךְ לְהָשִׁיב שביתך [שְׁבוּתֵךְ] וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים. טו סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם עַל בַּת יְרוּשָׁלִָם הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ. טז פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אוֹיְבַיִךְ שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ. יז עָשָׂה יְהוָה אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם הָרַס וְלֹא חָמָל וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ. יח צָעַק לִבָּם אֶל אֲדֹנָי חוֹמַת בַּת צִיּוֹן הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ. יט קוּמִי רֹנִּי בליל [בַלַּיְלָה] לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת. |
| קריאה לה' להביט על האסון שהביא, כשאימהות נאלצות לאכול את עולליהם מתוך רעב בלתי נסבל, וכשכוהנים ונביאים נהרגים במקדש. נערים, זקנים, ובנות נופלים בחרב ברחובות. ה' קרא לאויבי העיר הרבים הסובבים אותה לעלות עליה ולא להותיר אף פליט. |
| כ רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא. כא שָׁכְבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת נַעַר וְזָקֵן בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי נָפְלוּ בֶחָרֶב הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ. כב תִּקְרָא כְיוֹם מוֹעֵד מְגוּרַי מִסָּבִיב וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף יְהוָה פָּלִיט וְשָׂרִיד אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי אֹיְבִי כִלָּם. |
ציטוטים נבחרים
| פסוקים | |
|---|---|
| ה | הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב בִּלַּע יִשְׂרָאֵל בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ שִׁחֵת מִבְצָרָיו וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה. |
| י"א- י"ב | עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה. לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמֹּתָם. |
| ט"ו | סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם עַל בַּת יְרוּשָׁלִָם הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ? |