|
|
סיכום
קינה בה הפליטים מתפללים לה' שיזכור את האסון שקרה להם: אדמותיהם ובתיהם נכבשו והם נאלצים לפשוט יד לגויים, ולסכן את נפשם בהשגת מזון. האויב עינה נָשִׁים ובתולות, הוציא להורג בתלייה שָׂרִים, לא ריחם גם על הזקנים, ועל הבַּחוּרִים והנערים שמו עבודות כפייה. כל שמחה עברה מהלב, במיוחד כששועלים נראים מהלכים בחורבות הַר צִיּוֹן. לסיום, המקוננים מתפללים שה' יזכור אותם וישיב אותם אליו למרות חטאיהם וחטאי אבותיהם.
תקציר
| המקוננים (הפליטים) מתפללים לה' שיזכור את האסון שקרה להם. אדמותיהם ובתיהם עברו לזרים, והם נאלצים עכשיו לשלם אפילו על המים והעֵצִים שלהם. הם נהיו ליתומים ואלמנות, ומוטל על צווארם עול כך שאין להם מנוחה. הם פושטים יד ללחם עד מִצְרַיִם ואַשּׁוּר. סבל זה בא עליהם כעונש על חטאי אבותיהם. |
| א זְכֹר יְהוָה מֶה הָיָה לָנוּ הביט [הַבִּיטָה] וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ. ב נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים. ג יְתוֹמִים הָיִינוּ אין [וְאֵין] אָב אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת. ד מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ. ה עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ יָגַעְנוּ לא [וְלֹא] הוּנַח לָנוּ. ו מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם. ז אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ אינם אנחנו [וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ] עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ. |
| עבדים (מנהלי עבודה?) מושלים בהם ללא מושיע. הם נאלצים להסתכן בנפשם מול שודדי (או יובש) המדבר כדי להשיג לחם. מרוב סערת הרעב העוברת על גופם, עוֹרָם נעשה לוהט כתנור. האויב עינה נָשִׁים ובתולות, הוציא להורג בתלייה שָׂרִים (ראו יִרְמְיָהוּ פרק נ"ב פסוקים כ"ד-כ"זיִרְמְיָהוּ פרק נ"ב פסוקים כ"ד-כ"ז: כד
וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים אֶת שְׂרָיָה כֹּהֵן הָרֹאשׁ וְאֶת צְפַנְיָה כֹּהֵן הַמִּשְׁנֶה וְאֶת שְׁלֹשֶׁת שֹׁמְרֵי הַסַּף.
כה
וּמִן הָעִיר לָקַח סָרִיס אֶחָד אֲשֶׁר הָיָה פָקִיד עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וְשִׁבְעָה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר נִמְצְאוּ בָעִיר וְאֵת סֹפֵר שַׂר הַצָּבָא הַמַּצְבִּא אֶת עַם הָאָרֶץ וְשִׁשִּׁים אִישׁ מֵעַם הָאָרֶץ הַנִּמְצְאִים בְּתוֹךְ הָעִיר.
כו
וַיִּקַּח אוֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים וַיֹּלֶךְ אוֹתָם אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה.
כז
וַיַּכֶּה אוֹתָם מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְמִתֵם בְּרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתוֹ.
), לא ריחם גם על הזקנים, ועל הבַּחוּרִים והנערים שמו עבודות כפייה (טחינה באבני רחיים, ונשיאת עצים כבדים, ראו שׁוֹפְטִים פרק ט"ז פסוק כ"אשׁוֹפְטִים פרק ט"ז פסוק כ"א: כא
וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית האסירים [הָאֲסוּרִים].
). הזקנים כבר לא יושבים (לשפוט?) בשער, והבחורים כבר לא מנגנים, וכך עברה השמחה, והריקוד (מחול) הפך לאבל. |
| ח עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם. ט בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר. י עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב. יא נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה. יב שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ. יג בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ. יד זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם. טו שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ. |
| נפל הכתר מראשם בשל חטאיהם, הלב כואב והעיניים חשכו (מדמעות) כששועלים נראו מהלכים בחורבות הַר צִיּוֹן. |
| טז נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ. יז עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. יח עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ. |
| הַלֵּל לה' המולך לנצח. המקוננים שואלים למה הוא שכח אותם כל כך הרבה זמן. אמנם ה' מאס וכעס על העַם בגלל חטאיו, אבל הם מתחננים שישיב אותם אליו כמו בימי קֶדֶם. |
| יט אַתָּה יְהוָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר. כ לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים. כא הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ ונשוב [וְנָשׁוּבָה] חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם. כב כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד. |
פרטי היוצר\ת
שוּעל, Alpsdake [CC-BY-SA-3.0], from Wikimedia Commons
שוּעל