_-_A_Woman_in_Bed_-_Google_Art_Project.jpg){kind=link}
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק (ב)
גבישי הַמֹּר
דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה. רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז, קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב (י"א)
|
|
סיכום
שיר: אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר.
תקציר
| הסיום של שיר 12 מסוף הפרק הקודם: המאהב מכריז שהוא בא ל"גנו" לאסוף את בשמיו - מוֹר ובֹּשֶׂם (האפרסמון?), לטעום ברוב התלהבות את הדבש עם יערת הדבש, ולשתות את היין עם החלב. רעי החתן נקראים גם כן להצטרף ולהשתכר באופן דומה. |
| א
בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. |
| שיר 13: בעוד הנערה ישנה וליבה פועם מאהבה, נשמע מְאַהֲבָהּ דופק בדלת ומבקש שתפתח את הדלת כיוון שראשו נרטב מהטל. הנערה מסרבת לקום בתירוץ שכבר פשטה את בגדיה וניקתה את רגליה לקראת השינה. כשהמאהב שולח את ידו מחור המנעול הנערה חושקת בו אך כשהיא קמה לפתוח את הדלת בידיים מבושמות במוֹר המאהב כבר לא נמצא. הנערה יוצאת לחפש אותו וקוראת בשמו ברחבי העיר עד ששומרי החומות תופשים אותה, מכים אותה ולוקחים את מעילה. היא מבקשת מבנות יְרוּשָׁלַיִם (לא?) לגלות למאהב על "מחלת" האהבה שלה אליו. בנות יְרוּשָׁלַיִם שואלות איך יזהו את מְאַהֲבָהּ והיא מתארת אותו: הוא לבן עור וורוד לחיים, בולט מבין 10,000 איש, ראשו כזהב, עם תלתלים שחורות כעורב, עיניו כמו יונים הרוחצות בנחל או בחלב, או היושבות על שפת הבריכה. זקנו דומה לערוגות הבֹּשֶׂם (של האפרסמון?) בהן מגדלים בשמים ומשפתיו הדומות לשׁוֹשַׁנָּה כאילו נוזלים הבשמים. ידיו כגלילי זהב מלאות אבנים יקרות, ביטנו כלוח שנהב מכוסה אבני חן. שוקיו כעמודי שיש על בסיסי זהב, והוא דומה להר הלבנון ולאֲרָזִים שבו. פיו מתוק וכולו נעים. המשך השיר, מכאן ועד סופו, מופיע בתחילת הפרק הבא, שם הנערה עונה לבנות ירושלים שמְאַהֲבָהּ ירד לגנו המבושם (רמז לגוף הנערה) ללקט שם שּׁוֹשַׁנִּים [^]שִׁיר-הַשִּׁירִים פרק ו פסוקים א-ב: א
אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ.
ב
דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים.
. |
| ב
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. ג פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. ד דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. ה קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. ו פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. ז מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. ח הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. ט מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ. י דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה. יא רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב. יב עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת. יג לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר. יד יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. טו שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים. טז חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. |
ציטוטים נבחרים
| פסוקים | |
|---|---|
| ב | אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק: פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי. |
| ד- ה | דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי, וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר. |
| ט | מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים? |
| י | דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה. |
פרטי היוצר\ת
בָּחוּר כָּאֲרָזִים (ט"ו)