עַלַמַּפָּה

יַבְנְאֵל היתה עיר בגבול הצפוני של נחלת יְהוּדָה, בסמוך לים. אזור זה (פְלֶשֶׁת) היה אזור התיישבות פלישתית גם אחרי הכיבוש וההתנחלות בארץ, ומחוזות בו החליפו ידיים מדי פעם בין הפלשתים לממלכת יְהוּדָה. בספר דִּבְרֵי-הַיָּמִים נמסר שעֻזִּיָּהוּ מלך יְהוּדָה, כבש שם מהפְּלִשְׁתִּים את גַּת, את יַבְנֵה (כנראה שם נוסף ליַבְנְאֵל), ואת אַשְׁדּוֹד (שהיו מוקפות בחומות), ובנה ערים חדשות באַשְׁדּוֹד ובפְלֶשֶׁת.

בימי המכבים היתה יַבְנֶה עיר נכרית שתושביה כנראה התנכלו ליהודים שישבו בה. יהודה בכל אופן תקף והרס את העיר והיא נכבשה בסופו של דבר ע"י שמעון. יוספוס אח"כ גם מזכיר אותה כאחת הערים בממלכת הורדוס. אחרי חורבן הבית השני עבר רבן יוחנן בן זכאי מירושלים ליַבְנֶה, והסנהדרין ישבה בה כ-70 שנה בהם היתה העיר למרכז הרוחני והלאומי של העַם.

יַבְנֶה הקדומה שכנה על תל יַבְנֶה ובסביבתו, בכפר הערבי לשעבר יִבְּנֶה ששימר את שמה. העיר שכנה מדרום לנחל שֹׂרֵק לא הרחק מהשפך של הנחל לים. התל הוא גדול יחסית (כ-155 דונם), ובאתר נמצאו חרסים וקברים מהתקופה הכנענית (ברונזה) והישראלית (ברזל), וגם ממצאים מתקופות מאוחרות יותר. בראש התל בולט למרחקים המינרה (מִינָרֵט) - השריד היחיד ששרד מהמסגד הממלוכי שהיה במקום (ראו בצילום).

על חוף הים כ-2.5 ק"מ דרומית לשפך נחל שֹׂרֵק (באזור חוף פלמחים של היום) נמצא המזח הטבעי של יַבְנֶה-ים ("מינת רובין" - ראו במפה) המשוערת כנמל הקדום של יַבְנֶה. יַבְנֶה-ים היא כמשוער "מחוז\מח'ס" (מילה שמשמעותה כמשוער "נמל") הנזכרת ברשימת ערי הארץ של פרעה תחותמיס ה-3 (1450-1490 לפנה"ס). בתל של יַבְנֶה-ים נמצאו שרידים מהתקופה הכנענית (ברונזה) והישראלית (ברזל) ומתקופות מאוחרות יותר, וביניהם כלי דיג וחפצי זהב רבים (מתקופת הברונזה), שרידים של פסיפס ושל אחוזה ביזנטית, ושרידי מצודה מוסלמית.