סיכום
קֹהֶלֶת מחליט לחקור אם בשִׂמְחָה יש טעם ומגלה שגם היא הָבֶל. הוא הִתְנַסָּה בתענוגות ובמיצוי עושרו, ולא מנע מעצמו אף הנאה. אבל הנאה זאת היתה כל מה שהשיג במאמציו, כי מה שמצא כשבדק את תוצאות עמלו היה רק הֶבֶל. הוא גילה שאמנם החָכְמָה טובה מהסִּכְלוּת, אבל גורלם של החָכָם ושל הכְּסִיל זהה כי שניהם ימותו וישכחו בסוף. אין טעם בהישגים שהוא משיג בחוכמתו במהלך חייו כי הם יעברו לאחר (אולי טיפש וחוטא) אחרי מותו. הטוב היחידי שיש לאָדָם הוא לֵהָנוֹת ולשקוד על נשמתו, אבל אלה באים לאָדָם לא בגלל מאמציו אלא מה'.
תקציר
קֹהֶלֶת מחליט לחקור אם בשִׂמְחָה יש טעם ומגלה שגם היא הָבֶל. הוא הִתְנַסָּה בשכרות מיַּיִן אבל נשאר בשליטה עצמית כדי לבחון אם אולי בסִכְלוּת נמצא טוב. הוא הִתְנַסָּה גם במיצוי העוֹשֶׁר שלו - בנה בָּתִּים, ונטע כְּרָמִים, גנים, ופרדסים, ובנה להם בְּרֵכוֹת השקייה. הוא קנה עֲבָדִים ומִקְנֶה רב, הִרְבָה כֶּסֶף, זָהָב ואוצרות מלכים, זַמָּרִים, ותענוגות שונים. כך הוא גדל יותר מכל מי שהיה לפניו בירושלים, בעושרו ובחָכְמָתוֹ. הוא לא מנע מעיניו ומלִבּוֹ אף הנאה. אבל הנאה זאת היתה כל מה שהשיג במאמציו, כי מה שמצא כשבדק את תוצאות עמלו היה רק הֶבֶל. |
א אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל. ב לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה. ג תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם. ד הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. ה עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי. ו עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. ז קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם. ח כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת. ט וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי. י וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי. יא וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. |
קֹהֶלֶת פנה לחקור את החָכְמָה והסִכְלוּת (טִפְּשׁוּת), כי מי יכול לחקור זאת טוב ממנו הַמֶּלֶךְ. הוא גילה שאמנם החָכְמָה טובה מהסִּכְלוּת כמו שאוֹר (המַרְאֶה לחָכָם את דרכו) טוב מחֹשֶׁךְ (בו הולך הכְּסִיל). אבל גורלם של החָכָם ושל הכְּסִיל זהה, קֹהֶלֶת והכְּסִיל שניהם ימותו וישכחו בסוף, ולכן מה הטעם להיות חָכָם? |
יב וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ. יג וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. יד הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. טו וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל. טז כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל. |
קֹהֶלֶת שונא את הַחַיִּים כשהוא מבין שכל מעשיו בהם הם הֶבֶל, וכל תוצאות מאמציו הרבים ילכו לאחרים שיחיו אחריו. מי יודע אם הם יהיו חכמים או טפשים? כי יכול להיות שאָדָם משיג הרבה בעזרת חָכְמָתו וידיעותיו, אבל כל הֶשֵּׂגָיו עוברים לאחר שלא התאמץ כלל. מה הטעם אם כך לעמול, לכאוב, לכעוס, ולדאוג בלילות כשכל זה הוא רק הֶבֶל. הטוב היחידי שיש לאָדָם הוא לֵהָנוֹת מאוכל טוב ולשקוד על נשמתו, ובשני אלה קֹהֶלֶת יכול להעיד הכי טוב. אבל אלה באים לאָדָם לא בגלל מאמציו אלא מה', הנותן לאחד חָכְמָה, דַעַת, ושִׂמְחָה, ולשני החוטא הוא נותן לֶאֱסוֹף את כל פרי עמלו של החכם (לאחר מותו). לכן גם זה הֶבֶל. |
יז וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. יח וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי. יט וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ גַּם זֶה הָבֶל. כ וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת לִבִּי עַל כָּל הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כא כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה. כב כִּי מֶה הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כג כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ גַּם זֶה הֶבֶל הוּא. כד אֵין טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ גַּם זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא. כה כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִּי. כו כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. |
ציטוטים נבחרים - חלקם מולחנים