פרטי היוצר\ת
Photo: Andreas Praefcke [CC-BY-3.0], from Wikimedia Commons. Original image size reduced by Allon Adir.
עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם
|
|
סיכום
קינה על נפילת בני העַם ונבחריהם מגדולה, על הרעב הקשה בעיר, וכעס על אֱדוֹם. 22 הפסוקים פותחים במלים המתחילות באותיות מא' לת' לפי הסדר (מלבד שהסדר בין ע' לפ' הוחלף). העַם שדמה לזהב עכשיו דומה לחרס שבור ברחוב. נבחרי העם שהיו זַכּים כמו שֶּׁלֶג, עכשיו השחירו ועורם דבק לעצמותיהם. ילדים רעבים וגם אימהות נאלצות לאכול את ילדיהן. היתה עוד תקוות שוא לעזרה מבעלי הברית, אך היא נכזבה והאויב צד את התושבים ברחובות, וגם המלך נלכד. אֱדוֹם שמחה על נפילת העיר אבל גם תורה יבוא לקבל את עונשה מה'.
תקציר
| איך נפלו בני העַם (אַבְנֵי קֹדֶשׁ) מגדולתם? הם היו כמו הזָהָב (כֶּתֶם, פָּז) ועכשיו הם נשפכים ברחובות, כמו שברי כלי חרס. אפילו תנים מצליחים להיניק את גּוּרֵיהֶן, אבל העַם דומה יותר ליְעֵנִים (שנחשבו כמתאכזרים לאפרוחים). לשון התינוק נדבקת ביובש לחִכּוֹ, וילדים מבקשים לֶחֶם ללא מענה. (ילדי?) העשירים שבעבר אכלו מַעֲדַנִּים ולבשו בגדים מפוארים (צבועי אדום\תוֹלָע) עכשיו נוברים באַשְׁפַּתּוֹת. החטא והעונש של העַם גדול משל סְדֹם, כי סְדֹם נפלה ברגע (ולא במצור קשה וארוך) וידי כובש לא פגעו בה. |
| א אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת. ב בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר. ג גַּם תנין [תַּנִּים] חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כי ענים [כַּיְעֵנִים] בַּמִּדְבָּר. ד דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם. ה הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים נָשַׁמּוּ בַּחוּצוֹת הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת. ו וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם הַהֲפוּכָה כְמוֹ רָגַע וְלֹא חָלוּ בָהּ יָדָיִם. |
| נבחרי העַם (נְזִירֶיהָ) היו בעבר זַכּים כמו שֶּׁלֶג וחָלָב, עצמותיהם היו אדומות כפְּנִינִים וגופם נאה כאבן הסַפִּיר. אך כעת מַרְאָם השחיר ועורם נצמד על עצמותיהם (מרעב) ונעשה יָבֵשׁ כמו עֵץ. עדיף למות בחֶרֶב ולדמם מדקירתו, מאשר למות ברָעָב מחוסר תנובת השדות. גם נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת נאלצו מרוב רעב לבשל את ילדיהן ולאכול (לְבָרוֹת) אותם. |
| ז זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג צַחוּ מֵחָלָב אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים סַפִּיר גִּזְרָתָם. ח חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ. ט טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב שֶׁהֵם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי. י יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי. |
| ה' הוא שהחריב בכעסו את העיר באֵשׁ שאכלה את יסודות הבניינים. מלכי ותושבי העולם לא האמינו שהעיר נכבשה. זה קרה בשל חטאי הנביאים והכוהנים ששפכו בה דַּם צַדִּיקִים. עכשיו עִוְרִים (הפליטים?) הלכו חסרי אונים ברחובות, בבגדים מגואלים ומטומאים מדם הגופות. כל מי שראה אותם קרא להם להתרחק בשל טומאתם, וכך הם נאלצו לנדוד ממקום למקום. ה' פיזר אותם בין הגויים, ולא חנן כֹהֲנִים וזְקֵנִים. |
| יא כִּלָּה יְהוָה אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ. יב לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וכל [כֹּל] יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם. יג מֵחַטֹּאת נְבִיאֶיהָ עֲוֹנוֹת כֹּהֲנֶיהָ הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים. יד נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת נְגֹאֲלוּ בַּדָּם בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם. טו סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל תִּגָּעוּ כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִיפוּ לָגוּר. טז פְּנֵי יְהוָה חִלְּקָם לֹא יוֹסִיף לְהַבִּיטָם פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ זקנים [וּזְקֵנִים] לֹא חָנָנוּ. |
| בימי המצור העַם עוד קִוָּוה לשוא לעזרה מבעלי בריתו (הכוונה לחיל פַּרְעֹה חָפְרַע שיצא להלחם בבָּבְלִים בזמן המצור על ירושלים, והם נאלצו לנטוש זמנית את המצור - ראו יִרְמְיָהוּ פרק ל"ז). כשהאויב נכנס לעיר, הוא צד את תושביה ברחובות. הוא רדף אחרי הפליטים כמו נשר בהרים ובמדבר. גם המלך (מְשִׁיחַ ה') שהעַם קִוָּוה שינהיג אותם בגלות, נלכד במלכודת האויב. זהו ודאי רמז לגורלו של המלך צִדְקִיָּהוּ שברח עם חייליו מהעיר הכבושה דרך גַּן הַמֶּלֶךְ לכוון הערבה. הבבלים השיגו אותם באזור יריחו. צִדְקִיָּהוּ נשפט בפני נְבֻכַדְנֶאצַּר ברִבְלָה שם בניו נשחטו מולו, ניקרו את עיניו, ומשם הובל בשלשלאות לבָּבֶל. ראו יִרְמְיָהוּ פרק ל"ט. |
| יז עודינה [עוֹדֵינוּ] תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ. יח צָדוּ צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ קָרַב קִצֵּינוּ מָלְאוּ יָמֵינוּ כִּי בָא קִצֵּינוּ. יט קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ. כ רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְהוָה נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם. |
| קריאה (צינית) לאֱדוֹם (שָׁם אֶרֶץ עוּץ) לשמוח על נפילת ירושלים ולהשתכר מכּוֹס היין, כי בקרוב החטא של העַם יכופר ואז ה' יעניש את אֱדוֹם על חטאיה (כנראה עמידה לצד הבָּבְלִים, והתנחלות באדמות יְהוּדָה הכבושות). |
| כא שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם יושבתי [יוֹשֶׁבֶת] בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי. כב תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם גִּלָּה עַל חַטֹּאתָיִךְ. |
ציטוטים נבחרים
| פסוקים | |
|---|---|
| ב | בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ.. |
| ד | דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם. |
| י"ט | קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ. |
פרטי היוצר\ת
.jpg){kind=link}
תַנִּים (זהובים), By Thimindu (Sri Lankan Jackal) [CC-BY-SA-2.0], via Wikimedia Commons
תַנִּים (זהובים)
פרטי היוצר\ת
.jpg){kind=link}
Qatari ostriches, By Peter Dowley from Dubai, United Arab Emirates (Qatari ostriches) [CC-BY-2.0], via Wikimedia Commons
בְנוֹת יַעֲנָה
פרטי היוצר\ת
Gyps fulvus, by Markel Olano, goierritarra1 [CC-BY-SA-2.0], via Wikimedia Commons
נֶּשֶׁר (מקראי\קֵרֵחַ)
פרטי היוצר\ת
Lapis lazuli with pyrite, By Hannes Grobe [CC-BY-SA-2.5], via Wikimedia Commons
לַפִּיס לַזוּלִי - אחת ההשערות לזיהוי אבן הסַּפִּיר