וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל (ו) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים (כ"ד)
סיכום
תקציר
| אָדָם וחַוָּה חוטאים ואוכלים מפרי עֵץ הַדַּעַת: הַנָּחָשׁ הערמומי תוהה בפני הָאִשָּׁה איך זה שה' מונע מהם לאכול מכל עצי גן העֵדֶן. היא עוֹנָה שמותר להם לאכול מעצי הגן, רק לא מפרי עֵץ הַדַּעַת, ואם יאכלו ממנו או יגעו בו אז הם ימותו. הַנָּחָשׁ טוען שהם לא ימותו מכך, ושה' אמר להם את זה כי ה' לא רוצה שתהיה גם להם ידיעת הטוב והרע כמו שיש לו. |
| א וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן. ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. ה כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. |
| הָאִשָּׁה רואה שאמנם עֵץ הַדַּעַת נאה וטוב למאכל ונותן שֵׂכֶל, אוכלת מִפִּרְיוֹ ונותנת גם לאָדָם לאכול איתה ממנו. עיניהם נפקחות (בהבנה) והם מבינים שהם עֲרוּמִּים, ומכסים את איבריהם בעֲלֵה תְּאֵנָה. |
| ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. |
| ה' מעניש את אָדָם וחַוָּה: אָדָם וְאִשְׁתּוֹ שומעים את ה' מִתְהַלֵּךְ בגן ומתחבאים. ה' קורא לאָדָם, ואָדָם עונה שהתחבא מפני הבושה על היותו ערום. ה' שואל כיצד הבין שהוא ערום? האם אכל מהָעֵץ האסור? אָדָם מאשים בכך את אִשְׁתּוֹ שקיבל מה' עצמו, והיא מאשימה את הַנָּחָשׁ שיעץ לה לעשות כן. |
| ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ. יב וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל. |
| ה' מעניש את הנחש בהליכה על גחונו, ובשנאה בינו וצאצאיו לבין הָאִשָּׁה וצאצאיה. האָדָם ירמוס את ראש הַנָּחָשׁ, והַנָּחָשׁ ינשוף (לפני שיקיש?) את עָקֵב רגלו של האָדָם. ראו "לשאוף" במובן "לרמוס" למשל ב עָמוֹס פרק ח פסוק דעָמוֹס פרק ח פסוק ד: ד
שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית ענוי [עֲנִיֵּי] אָרֶץ.
. |
| יד וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. טו וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. |
| ה' מעניש את האישה שתלד בְּעֶצֶב, ושהאָדָם שבו תחשוק ימשול בה. |
| טז אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ. |
| ה' מעניש את אָדָם שיאכל בְּעֶצֶב את פרי האדמה, כי היא תצמיח לו בעיקר קוץ ודַרְדַּר, ורק בעבודה קשה הוא יצליח להכין לחם, עד שלבסוף הוא ימות ויחזור לעָפָר שממנו בא (ראו פרק קודם פסוק ז). |
| יז וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. |
| אָדָם קורא לאישתו חַוָּה. ה' מלביש אותם, ומגרשם מגן העֵדֶן פן יאכלו גם מעץ החיים ויחיו לַנֶּצַח. ה' שָׂם מִקֶּדֶם (ממזרח) לגן העֵדֶן מִשְׁמָר של כְּרֻבִים (יצורים פלאיים בעלי כנפיים - בעלי גוף בחלקו אנושי ובחלקו של בהמה [1]עולם התנ"ך, ספר בְּרֵאשִׁית עמ' 37. ), ומחסום של חֶרֶב חדה מִּתְהַפֶּכֶת, כדי לחסום מהאָדָם את הדרך לעֵץ הַחַיִּים. |
| כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי. כא וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם. כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. כד וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. |
ציטוטים נבחרים
| פסוקים | |
|---|---|
| ה | יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע |
| ט"ז | בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים |
| י"ט | בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב |