בְּרֵאשִׁית
שְׁמוֹת
שְׁמוֹת
וַיִּקְרָא
וַיִּקְרָא
בַּמִּדְבָּר
בַּמִּדְבָּר
דְּבָרִים
דְּבָרִים
+נביאים
יְהוֹשֻׁעַ שׁוֹפְטִים שְׁמוּאֵל-א שְׁמוּאֵל-ב מְלָכִים-א מְלָכִים-ב יְשַׁעְיָהוּ יִרְמְיָהוּ יְחֶזְקֵאל הוֹשֵׁעַ יוֹאֵל עָמוֹס עֹבַדְיָה יוֹנָה מִיכָה נַחוּם חֲבַקּוּק צְפַנְיָה חַגַּי זְכַרְיָה מַלְאָכִי
+כתובים
תְּהִלִּים מִשְׁלֵי אִיּוֹב שִׁיר-הַשִּׁירִים רוּת אֵיכָה קֹהֶלֶת אֶסְתֵּר דָּנִיֵּאל עֶזְרָא נְחֶמְיָה דִּבְרֵי-הַיָּמִים-א דִּבְרֵי-הַיָּמִים-ב
א
א
ב
ב
ג
ג
ד
ד
ה
ה
ו
ו
ז
ז
ח
ח
ט
ט
י
י
יא
יא
יב
יב
יג
יג
יד
יד
טו
טו
טז
טז
יז
יז
יח
יח
יט
יט
כ
כ
כא
כא
כב
כב
כג
כג
כד
כד
כה
כה
כו
כו
כז
כז
כח
כח
כט
כט
ל
ל
לא
לא
לב
לב
לג
לג
לד
לד
לה
לה
לו
לו
לז
לז
לח
לח
לט
לט
מ
מ
מא
מא
מב
מב
מג
מג
מד
מד
מה
מה
מו
מו
מז
מז
מח
מח
מט
מט
נ
נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ
פרטי היוצר\ת
לפרטים מלאים על התמונה המקורית, כולל הכותרת, שם היוצר\ת, ורשיון השימוש ניתן להקיש כאן

Jacob Flees Laban, By illustrators of the 1728 Figures de la Bible, Gerard Hoet (1648-1733) and others, published by P. de Hondt in The Hague in 1728 [Public domain], via Wikimedia Commons
וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים. וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן. (י"ז-י"ח)
סיכום
יַעֲקֹב בורח מלָבָן עם משפחתו ורכושו, ורָחֵל גונבת ללָבָן את פסלי הַתְּרָפִים. לָבָן משיג אותם בהַר הַגִּלְעָד ומתעמת עם יַעֲקֹב. הוא לא מוצא את הַתְּרָפִים, אך בסוף הם כורתים ברית ומקימים בַּמָּקוֹם גַּלְ עֵד.
תקציר
יַעֲקֹב ומשפחתו בורחים מלָבָן: לָבָן ובניו מקנאים ביַעֲקֹב על הצלחתו, ויַעֲקֹב גם מרגיש שלָבָן כבר לא מתייחס אליו כמו בעבר. ה' מצווה עליו לשוב לכנען.
א וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה. ב וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ.
יַעֲקֹב מתלונן בפני נשותיו (רָחֵל ולֵאָה) על יחסו של לָבָן אביהן כלפיו. למזלו ה' היה תמיד לצידו, והגן עליו מהרמאויות של לָבָן, שהחליף כל הזמן את המשכורת של יַעֲקֹב כדי לנסות ולהקטינה. אם לָבָן קבע שישלם ליַעֲקֹב רק בְּנֵי צֹּאן נְקֻדִּים, נולדו כולם נְקֻדִּים, וכשהחליף את המשכורת וקבע שישלם רק עֲקֻדִּים, נולדו כולם עֲקֻדִּים (ראו גם בפרק הקודם על סוגי הצֹּאן אלה).
ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ. ה וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי. ו וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן. ז וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי. ח אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים. ט וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי.
בתקופת היִחוּם של הצֹּאן, יַעֲקֹב רואה בחלום שכל התיישים\עַתֻּדִים אשר עולים להזדווג על הצֹּאן הם מְגֻוָּנִים מהסוג המגיע ליַעֲקֹב, ומַלְאַךְ מודיע לו שה' רואה את מעשי הרמאות של לָבָן. ה' המגן עליו הוא אותו ה' שאותו נשבע יַעֲקֹב לעבוד כשהיה בבֵּית-אֵל, ושעבורו הוא הקים מַצֵּבָה שם
[^]בְּרֵאשִׁית פרק כ"ח פסוקים כ-כ"ב: כ וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים. כב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.
, ועכשיו ה' מצווה עליו לשוב לכנען.
י וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים. יא וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי. יב וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ. יג אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ.
רָחֵל ולֵאָה עונות שכבר אין להן דבר משלהן בבית אביהן, כי לָבָן "מכר" אותן כשחיתן אותן תמורת העבודה של יַעֲקֹב, וגם לקח מהן את את הכסף המגיע להן (משכורתו של יַעֲקֹב, שהיא המוֹהַר המגיע להן בזכות נישואיהן
[1]עולם התנ"ך, ספר בְּרֵאשִׁית עמ' 184.
). הרכוש שיַעֲקֹב צבר הוא גם שלהן ושל בניהן, ולכן הן קוראות ליַעֲקֹב לקיים את מצוות ה' ולעזוב.
יד וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ. טו הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ. טז כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה.
בזמן שלָבָן גוזז את צאנו, יַעֲקֹב בורח עם כל נשותיו, שפחותיהן, ילדיהם ורכושם הרב. רָחֵל גונבת לאביה את פסלי הַתְּרָפִים (צְלָמִים מְגֵנִים של אבות המשפחה) ללא ידיעת יַעֲקֹב. כולם עוזבים על גמליהם את פַּדַּן אֲרָם (אזור חָרָן), חוצים את "הַנָּהָר" (הפְּרָת) והולכים לכוון הַר הַגִּלְעָד.
יז וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים. יח וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן. יט וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ. כ וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא. כא וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד.
לָבָן משיג את יַעֲקֹב והם משלימים: אחרי 3 ימים לָבָן מגלה שיַעֲקֹב ברח, יוצא עם אֶחָיו לרדוף אחריו, וכעבור שבוע משיג אותו בגִּלְעָד. ה' נגלה ללָבָן בחלום ומורה לו שלא לדבר עם יַעֲקֹב - לא דברים טובים ולא רעים. לָבָן ויַעֲקֹב חונים בַּגִּלְעָד.
כב וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב. כג וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד. כד וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע. כה וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר וְלָבָן תָּקַע אֶת אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד.
לָבָן מתלונן על יַעֲקֹב שברח בהסתר ולקח את בנותיו כאילו היו שבויות מלחמה. הרי לָבָן היה עורך לו מסיבת פרידה אם היה יודע שהוא עוזב. יַעֲקֹב נהג בטיפשות\סכלות כשלא נתן ללָבָן לנשק את בנותיו ונכדיו לפרידה. ה' אמנם הזהיר את לָבָן בחלום שלא לדבר עם יַעֲקֹב, אבל למה יַעֲקֹב היה צריך לגנוב לו גם את הַתְּרָפִים?
כו וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב. כז לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר. כח וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ. כט יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע. ל וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי.
יַעֲקֹב עונה שחשש שלָבָן היה מחזיק בבנותיו אם היה יודע שיַעֲקֹב מבקש ללכת. הוא מכריז שמי שיימצאו אצלו הַתְּרָפִים לא ייחיה, ושלָבָן מוזמן לחפש ולקחת בחזרה מיַעֲקֹב את כל מה שימצא אצלו שהוא מכיר כשייך לו. לָבָן מחפש בכל מקום, ורָחֵל מחביאה את הַתְּרָפִים בכר הַגָּמָל שעליו היא יושבת. כשלָבָן מגיע לחפש אצלה, היא לא קמה בתירוץ שיש לה מחזור.
לא וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי. לב עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם. לג וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל. לד וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא. לה וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים.
יַעֲקֹב מתלונן על האשמות השוא של לָבָן, וקורא לו להציג מול כל הנוכחים את כל מה שמצא גנוב אצל יַעֲקֹב (כלומר - כלום). בכל 20 השנים שיַעֲקֹב רעה את צֹאן לָבָן, הוא מעולם לא אכל מהם או גרם למותם. אם נטרפה במקרה אחת הבהמות, הוא לא היה מציג את נבלתה, אלא משלים את החסר בעצמו. אפילו הימים והלילות נגנבו מיַעֲקֹב, כי ביום סבל מיובש וחום (חֹרֶב), ובלילה מכפור ונדודי שינה. לָבָן ניסה כל השנים לרמות את יַעֲקֹב כשהחליף את משכורתו, ולוּלֵי ה' (אלוהי אַבְרָהָם, שגם יִצְחָק ירא אותו) שהזהיר את לָבָן בחלום, הרי לָבָן היה מגרש את יַעֲקֹב בלי כלום.
לו וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי. לז כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ. לח זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. לט טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. מ הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי. מא זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים. מב לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ.
לָבָן עונה שהנשים, הבנים והַצֹּאן שאצל יַעֲקֹב כולם באו מלָבָן, והוא מרגיש אחריות כלפיהם. איך יוכל לוודא את בטחונם כשהם כולם יתרחקו ממנו עם יַעֲקֹב? כדי להבטיח שיַעֲקֹב ימשיך לשמור עליהם, לָבָן מבקש לכרות ברית עם יַעֲקֹב. יַעֲקֹב מבקש מהנוכחים להקים מַצֵּבָה של גָל אֲבָנִים, וכולם סועדים שם. הם מכריזים על הגָל כעֵד לברית - ומכאן שם המקום גַּלְעֵד\גִלְעָד (בארמית "יְגַר שָׂהֲדוּתָא").
מג וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ. מד וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ. מה וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה. מו וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל. מז וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד. מח וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד.
אתר הגַּלְ-עֵד נקרא מִּצְפָּה וניתן לִצְפּוֹת משם למרחקים, וכך ה' יראה אם יַעֲקֹב ולָבָן אמנם מקיימים את הברית, גם כשהם כבר לא יהיו עוד במרחק ראיה זה מזה. אם יַעֲקֹב יזניח את בנות לָבָן, ויחשוב שאיש אינו מבחין בכך, הרי ה' יראה זאת בזכות הגַּלְ-עֵד.
מט וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ. נ אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ. נא וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ.
לָבָן גם מציע שהגַּלְ-עֵד יהיה עֵד לשבועה שאף אחד מהצדדים לא יעבור אותו עם כוונה עויינת (וכך המקום היה לנקודת גבול בין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לאֲרָם). ה', שהוא אלֹהֵי שני הצדדים (כי הוא אלוהי נָחוֹר - אחי אַבְרָהָם וסבו של לָבָן, וגם האלוהים אותו ירא יִצְחָק) ישפוט על קיום הברית. יַעֲקֹב זובח במקום וכולם סועדים ולָנִים שם.
נב עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה. נג אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק. נד וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר.
ציטוטים נבחרים
פסוקים
ל"ט- מ גְּנֻבְתִי יוֹם, וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי, מֵעֵינָי
מ"ח הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד.