|
|
סיכום
פתיחת הספר המיוחס לקֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם, המזוהה כשְׁלֹמֹה. הכל הֲבֵל (אֵד הנעלם ברוח). האָדָם לא משיג שום טעם מכל מאמציו. מעשי האדם והטבע חוזרים על עצמם ללא סוף. קֹהֶלֶת יצא לחקור את מעשי האדם, את החָכְמָה ואת השִׂכְלוּת וגילה שהכל רְעוּת רוּחַ, וגם החָכְמָה רק מוסיפה כָּעַס וכאב.
תקציר
| פתיחה: הספר מיוחס לקֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם, המזוהה כשְׁלֹמֹה (למרות שחוקרי המקרא מסכימים בד"כ שהספר נכתב ע"י חכם מימי בית שני). |
| א דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם. |
| הכל הֲבֵל (אֵד הנעלם ברוח). האָדָם לא משיג שום טעם מכל מאמציו. דּוֹרוֹת באים והולכים והעולם לא משתנה. השֶּׁמֶשׁ זורחת ושוקעת, הרוח סובבת בין דָּרוֹם לצָפוֹן, והנחלים ממשיכים בלי סוף לזרום לים. |
| ב הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. ג מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ד דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. ה וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. ו הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. ז כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת. |
| קורים כל כך הרבה דברים כל הזמן, עד לְיַגֵּעַ, ואיש לא יוכל לספר, לראות, או לשמוע את כולם. אבל כל מה שקורה ויקרה כבר קרה בעבר, ואין חדש תחת השמש. מי שקורא לראות דבר חדש, טועה, כי הדבר כבר היה ממזמן. האָדָם שוכח את מה שקרה לראשונה (ולכן חושב שמצא דבר חדש), וכך גם אלה שיבואו אַחֲרֹנִים לא יזכרו את מה שקרה לפניהם. |
| ח כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ. ט מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. י יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ. יא אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה. |
| קֹהֶלֶת (שְׁלֹמֹה) מְסַפֵּר שמָלַךְ בירושלים, ויצא לחקור בעזרת החָכְמָה את כל מעשי האדם, והוא גילה שהמחקר עצמו הוא רע ומטריד, כי הכל הֶבֶל וּרְעוּת (רדיפת) רוּחַ. כל מעשי האדם לא מצליחים לתקן באמת את המְעֻוָּת ולהשלים את החסר. |
| יב אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם. יג וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ. יד רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. טו מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת. |
| קֹהֶלֶת חשב לעצמו להוסיף חָכְמָה יותר מכל החָכְמָה שהיתה בירושלים, ואמנם השיג חָכְמָה ודָעַת רבים. הוא ביקש להכיר גם את החָכְמָה וגם את השִׂכְלוּת (הטִפְּשׁוּת), וגילה שגם זאת רדיפת רוח, כי הַרְבֵּה חָכְמָה מַרְבָּה כָּעַס וכאב. |
| טז דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלִָם וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת. יז וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלוֹת וְשִׂכְלוּת יָדַעְתִּי שֶׁגַּם זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ. יח כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב. |
ציטוטים נבחרים - חלקם מולחנים