עַלַמַּפָּה

שׁוּשַׁן נשתייכה במקור לממלכת עֵילָם והיא נכבשה על ידי מֶּלֶךְ אַשּׁוּר אשר הגלה רבים מתושביה הָעֵלָמִים לשֹׁמְרוֹן ולמקומות אחרים במחוז "עֵבֶר הַנָּהָר" (שממערב לנהר הפְּרָת). בשׁוּשַׁן ישב גם בֵּלְאשַׁצַּר מֶּלֶךְ בָּבֶל ושם, עַל יוּבַל\אוּבַל אוּלָי הסמוך, חזה דָּנִיֵּאל את חזיון האַיִל שבו צפה את גורל הממלכות השונות שמלכו במקום זו אחרי זו עד עליית יָוָן (כנראה הכוונה אָלֶכְּסַנְדֶּר מוֹקְדּוֹן). ממלכת בֵּלְאשַׁצַּר אמנם נפלה אח"כ בידי כוחות מָדַי וּפָרָס, עֵילָם היתה למחוז\מְּדִינָה של האימפריה הפרסית, ושׁוּשַׁן היתה לעיר הַבִּירָה של מלכי פָּרַס אשר בה ישבו הַמֶּלֶךְ ושריו. נְחֶמְיָה שרת כשר המשקים של אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מלך פָּרַס בשׁוּשַׁן הַבִּירָה, ושם היה כשקיבל את המשלחת מיהוּדָה שדווחה לו על מצבה הקשה של יְרוּשָׁלַיִם.

שׁוּשַׁן היא מקום ההתרחשות של סיפור מגילת אֶסְתֵּר והספר מבחין בין "הָעִיר שׁוּשָׁן" לבין "שׁוּשַׁן הַבִּירָה" שהיא כנראה התחום המבוצר של העיר בה נמצא ארמון הַמֶּלֶךְ. בארמון בשׁוּשַׁן נמצא "כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ" של הַמֶּלֶךְ, ובו היתה "גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ" ובה חצר לארועים, כמו מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת היָמִים שעשה אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. מִגִּנַּת הַבִּיתָן ניתן היה לעבור אֶל "בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן". אזור זה היה מפואר ביותר ובו "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת". בֵּית הַמֶּלֶךְ כלל גם את הרמון הַנָּשִׁים שנוהל על ידי אחד הסריסים (שומר ההרמון בימי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ היה הֵגַי).

הבִּירָה הוקפה חומה ובה שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, שם ישב מָרְדֳּכַי, ומשם נכנסו ויצאו הַמֶּלֶךְ ואנשיו. שׁוּשַׁן היתה מרכזה של מערכת דרכים שיצאה לכל הממלכה, ובה פעלה מערכת דואר של "רָצִים" שהביא את דְבַר הַמֶּלֶךְ או דברי דואר שונים כמו הסְפָרִים ואִגֶּרֶת הַפּוּרִים שכתבה אֶסְתֵּר ליהודי הממלכה. בעִיר שׁוּשָׁן גרו יְּהוּדִים רבים, והם נקמו בצורריהם אחרי פרשת הָמָן בכל רחבי הממלכה ב-13 באֲדָר, והמנוחה והחג שאחריו באו ב-14 באֲדָר. בשׁוּשַׁן היה עוד יום נקמה נוסף והמנוחה באה ב-15 באֲדָר. לכן בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת (ללא חומה), היהודים חוגגים את חג הַפּוּרִים ב-14 באֲדָר בשמחה ומשתה, משלוח מנות, ומתנות לאביונים, ובערים בעלות חומה חוגגים את החג ב-15 באֲדָר.

שׁוּשַׁן שוכנת במזרח איראן של היום, בין נהרות דֶז במזרח וכָּרְחֶה במערב. הדֶז הוא יובלו של נהר הכָּארוּן הרחב (ראו במפה) אשר יוצא כ-200 ק"מ מדרום למפגש הנהרות אל מפרץ הפרסי, וממערב לכָּרְחֶה זורמים החִדֶּקֶל והפְּרָת עם התרבויות הקדומות שצמחו באזור הסהר הפורה שלאורכם. אוּבַל אוּלָי שדָּנִיֵּאל מזכיר כסמוך לשׁוּשַׁן מזוהה בד"כ עם הכָּרְחֶה, או הכָּארוּן או אחד מיובליהם או התעלות הקשורות בהם. אך הזיהוי נתון במחלוקת בעיקר כיוון שהמבנה הגיאוגרפי של האזור כולו ובמיוחד נתיבי המים השתנו באופן משמעותי מאז ימי קדם. כך נכתב על אלכסנדר מוקדון ששט על האוּלָי עם חלק מצבאו משׁוּשַׁן עד לים. נהר אוּלָי נזכר בכל אופן גם בכתבים של אַכַּד ויוון (ובלטינית Eulaeus) .

שׁוּשַׁן עצמה היא מהעתיקות שבערי העולם, וחפירות הראו שכבר באלף ה-4 לפנה"ס היה במקום ישוב משמעותי ובו מבנה מגדל-מקדש (זיגוראת) שהוקם על במה מלאכותית ענקית. לקראת סוף האלף התפתחה באזור התרבות של עֵילָם כולל השפה העֵילָמִית. העיר נכבשה כמה פעמים על ידי הממלכות הגדולות של האזור, כולל ע"י המלכים השוּמֶרִים של כִּיש ואח"כ ע"י סרגון מלך אַכַּד שכבש את עֵילָם בחלק המאוחר של האלף ה-3 לפנה"ס, ואח"כ גם ע"י מלכי העיר אוּר. באלף ה-2 לפנה"ס שׁוּשַׁן כבר היתה בירתה המשגשגת של ממלכת עֵילָם, שבעצמה תקפה בהצלחה את ערי האזור והביאה את שללם אל העיר. לקראת סוף האלף ה-2 עֵילָם אף כבשה את בָּבֶל ולקחה כשלל לשׁוּשַׁן את הלוחות הנודעים של חוקי חַמוּרָבִּי מלך בָּבֶל. אחר כך עלה כוחה של בָּבֶל עד שנבוכדנצר הראשון כבש בחזרה את בָּבֶל מידי עֵילָם, ואף נכנס לשׁוּשַׁן ולקח בחזרה לבָּבֶל את פסלי האלים שבזזו העֵילָמִים. מאות שנים אח"כ (647 לפנה"ס) כבש אשורבניפל מֶּלֶךְ אַשּׁוּר את שׁוּשַׁן (ראו לוח המתאר את הכיבוש הזה של העיר), והמשיך לבזוז ולהחריב את שׁוּשַׁן, כולל את הזיגוראת הקדום, ומילא את נחל האוּלָי בגוויות. כ-30 שנים אח"כ נכבשה שׁוּשַׁן ע"י ממלכת מָדַי.

כּוֹרֶשׁ השני "הגדול" (מָלַךְ 530-559 לפנה"ס) ייסד את האימפריה הפרסית אחרי סדרת כיבושים שכללה את ממלכת מָדַי יחד עם ארץ עֵילָם ושׁוּשַׁן, והמשיך לכבוש גם את אזור אסיה הקטנה ולבסוף גם את בָּבֶל (539 לפנה"ס). בנו כַּנְבּוּזִי ה-2 הוסיף גם את מִצְרַיִם לממלכה, ודָּרְיָוֶשׁ הראשון "הגדול" (מָלַךְ 486-522 לפנה"ס) קבע את שׁוּשַׁן כבירת האימפריה, ובנה אותה בפאר רב המתאים למלכותו, כולל ארמונות מפוארים ומערכת ביצורים עם חומה היקפית וסביבה חפיר עמוק שמולא במי הנהר. באתר הארכאולוגי נמצאים כמה תלים נפרדים הכוללים את מתחם הארמון הענק מרובה העמודים של דָּרְיָוֶשׁ וארמון גדול נוסף ממערב לו, את שרידי הבמה הגדולה של הזיגוראת, ואת העיר העליונה (ה"אקרופוליס") - ראו בדיאגרמה למטה.

רשת של דרכים ראשיות חיברה את מרכז השלטון בשׁוּשַׁן לרחבי הממלכה, כולל אל הערים הראשיות בפֶּרְסֶפּוֹלִיס, בָּבֶל ואַחְמְתָא, ומערבה לאסיה הקטנה ולמִצְרַיִם, ונתיבי שיט הובילו לאורך נהרות הפְּרָת והחִדֶּקֶל למפרץ הפרסי ומשם להודו ולים סוף. דָּרְיָוֶשׁ אף חנך את התעלה שהובילה מים-סוף אל הנילוס ודרכו אל הים-התיכון (אך יש המשערים שהעבודות על התעלה הסתיימו רק בתקופה ההלניסטית).

בשל מזג האוויר החם יחסית באזור שׁוּשַׁן, היא המשיכה לשרת כבירת החורף של הממלכה הפרסית גם בימי המלכים הבאים, עד שאלכסנדר מוקדון הביס את צבאות דָּרְיָוֶשׁ ה-3 בקרב איסוס (333 לפנה"ס) והמשיך וכבש אח"כ את כל שטחי האימפריה הפרסית, כולל את מחוז עֵילָם ואת שׁוּשַׁן שנפלה ללא קרב (וכולל גם את ארץ ישראל). אלכסנדר ערך בשׁוּשַׁן טקס חתונה המוני בין אלפים מאנשיו לבין נשים מקומיות כחלק ממאמציו לבסס את כיבושיו לטווח ארוך, ואף נישא שם בעצמו לבתו של דָּרְיָוֶשׁ ה-3. בתקופה ההלניסטית ירדה שׁוּשַׁן מגדולתה כמרכז האימפריה, אך המשיכה לשגשג כעיר הלניסטית טיפוסית, וכך היתה גם בימי השלטון הפרתי ואח"כ הסאסאני עד שנכבשה בתקופת כיבושי האיסלאם במאה ה-7 לספירה. שׁוּשַׁן ננטשה במהלך ימי הביניים ושמה נשמר בחורבותיה ובעיר שׁוּש הנמצאת כיום באזור החורבות.