עַלַמַּפָּה

עֶזְרָא ונְחֶמְיָה הזכירו שניהם את בְנֵי טוֹבִיָּה בין העולים לארץ מהגולה בימי שיבת ציון ברשימת חסרי היחס שלא יכלו להוכיח את מוצאם הישראלי. למשפחה זו השתייך כמשוער טוֹבִיָּה שנזכר ע"י הנביא זְכַרְיָה יחד עם עולים עשירים נוספים מִבָּבֶל שהתארחו בבית יֹאשִׁיָּה ותרמו שם כֶּסֶף וזָהָב כדי להכין עֲטֵרֶת ליֵשׁוּעַ, הכוהן הגדול מראשית ימי שיבת ציון. השם "טוֹבִיָּה" הוא כמשוער גירסא מאוחרת ו"מְעֻוּבְרֶתֶת" של השם המקורי "טָבְאַל", וכמה אישים הנזכרים במקרא בשם טָבְאַל או טוֹבִיָּה משוערים כבנים למשפחה גלעדית מכובדת זו הידועה גם ממקורות חיצוניים של ימי שלטון אַשּׁוּר (כלומר מלפני תקופת שיבת ציון), פָּרַס ובעיקר מראשית התקופה ההלניסטית - ראו להלן. כך נזכר שרְצִין מלך אֲרָם ופֶקַח מלך יִשְׂרָאֵל עלו על יְהוּדָה בימי אָחָז כדי להמליך במקומו את בֶּן טָבְאַל, כיוון שאָחָז סירב להצטרף למאבקם באַשּׁוּר. אַשּׁוּר כבשה בסופו של דבר את ממלכות אֲרָם ויִשְׂרָאֵל, כולל את אזור הַגִּלְעָד שב"ארץ טָבְאַל".

מאוחר יותר בימי שיבת ציון תחת שלטון פָּרַס, קיבל נְחֶמְיָה הַפֶּחָה של יְהוּדָה רשות וסיוע מאַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא מלך פָּרַס כדי לבנות את חומות יְרוּשָׁלַיִם, אך כשהגיע ליְרוּשָׁלַיִם הוא נאלץ לפעול בהסתר בשל התנגדות ראשי המחוזות השכנים כולל סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי, טוֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמֹּנִי וגֶשֶׁם הָעַרְבִי, אשר לעגו למתכנני העבודות ואף האשימו אותם במרד במֶּלֶךְ. בספר עֶזְרָא נזכר גם אדם בשם טָבְאֵל בין החתומים על מכתב תלונה שנשלח לאַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא המזהיר את המלך מפני המניעים המרדניים של בוני החומות, ומובאת גם התשובה של אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא המאשרת את דברי התלונה ומצווה לעצור את מלאכת הבנייה בירושלים עד להודעה חדשה. לא ברור אם מדובר באותו אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא שאישר לנְחֶמְיָה לבנות את החומות מלכתחילה, אך בכל אופן בניית החומה המשיכה בסופו של דבר ואף הסתיימה כעבור 52 יום. נְחֶמְיָה והעם השיבו למתלוננים, כולל לטֹבִיָּה, שה' הוא לצידם של הבונים ושללועגים לא יהיה חלק ביְרוּשָׁלַיִם.

כשהחלו בפועל העבודות על החומה, כעס סַנְבַלַּט ולעג לבונים היהודים לפני אנשיו בשֹׁמְרוֹן, וטוֹבִיָּה שגם כן נכח בכינוס הצטרף ללעג וצחק שאפילו שועל יוכל לפרוץ את החומות הנבנות. כשהתקדמו העבודות על החומה, כעסו שכני יְהוּדָה, כולל סַנְבַלַּט, טוֹבִיָּה, הָעַרְבִים, הָעַמֹּנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים, והתאחדו כדי לסכל את העבודות על ידי התגנבות בסתר ופגיעה בבונים. היהודים החיים במחוזות השכנים גילו את המזימה לבונים, ונְחֶמְיָה אירגן שמירה על אזור העבודות. שְׁמַעְיָה שהיה מסתגר בביתו הזהיר את נְחֶמְיָה ממתנקשים וייעץ לו להסתגר יחד איתו בהיכל המקדש, אך נְחֶמְיָה ענה שאינו נוהג לברוח מסכנות, ואם יעז לבוא כך להיכל המקדש ה' יהרוג אותו. הוא הבין ששְׁמַעְיָה נשכר על ידי טוֹבִיָּה וְסַנְבַלַּט כדי להכשילו ולהוציא לו שם רע כשייכנס כך למקדש, וביקש מה' לזכור את מעשי אויביו, כולל את טוֹבִיָּה, סַנְבַלַּט, ונוֹעַדְיָה הנביאה.

כשהחומה הושלמה, פחדו כל אויבי יְהוּדָה השכנים מהיהודים ומה'. לטוֹבִיָּה היו קשרים רבים עם ראשי העם, כולל קשרי נישואין של בנו ושלו עצמו, וכך הוא אסף מרגלים שדווחו לו את דברי נְחֶמְיָה וניסו להציג בפני נְחֶמְיָה את טוֹבִיָּה באור חיובי. כשנְחֶמְיָה נעדר מיְרוּשָׁלַיִם לזמן מה בעת שביקר אצל אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא מלך פָּרַס, הזמין אֶלְיָשִׁיב הכהן הגדול את טוֹבִיָּה מקורבו להשתלט על אחת מלשכות המקדש, ששימשה עד אז לשמירת כלי קודש והתרומות למשרתי המקדש, וזאת למרות האיסור להתערב עם בני עַמּוֹן (שאיתם זיהה נְחֶמְיָה את "טֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמּוֹנִי"). כששב נְחֶמְיָה לירושלים, הוא השליך את חפצי טוֹבִיָּה מהלשכה במקדש, טיהר את הלשכות והחזירן להן את כלי הקודש ואת תרומות העם.

בית טוֹבִיָּה היתה משפחה גלעדית מכובדת עוד בימי בית ראשון. מכתב מתקופת האימפריה האַשּׁוּרית החדשה מזכיר את "ארץ טָבְאַל" בגִּלְעָד הדרומי, עליו הופקדה כמשוער המשפחה. בימי שיבת ציון כינה נְחֶמְיָה את טוֹבִיָּה "הָעֶבֶד הָעַמּוֹנִי", אולי כיוון ששירת כמושל בארץ עַמּוֹן מטעם השלטון הפרסי. אח"כ נְחֶמְיָה אף התלונן על הקשר שבין אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הגדול לבין אוֹיְבוֹ טוֹבִיָּה כנוגד את האיסור המקראי להתערב עם בני עַמּוֹן, למרות שברור מהתפקיד של בני המשפחה ביְרוּשָׁלַיִם לאורך הדורות ובמיוחד מהעדויות על תולדות בני טוֹבִיָּה בתקופה הלניסטית שבני המשפחה היו יהודים לכל דבר. עֶזְרָא ונְחֶמְיָה הזכירו שניהם כאמור את העולים לציון מבְנֵי טוֹבִיָּה שלא יכלו להוכיח את מוצאם הישראלי, אולי כיוון שבני המשפחה התבוללו בגלות או שנלוו אליהם גויים. בכל אופן זְכַרְיָה הזכיר כאמור את טוֹבִיָּה מימי דָּרְיָוֶשׁ כיהודי עשיר שתרם לעֲטֵרֶת הכהן הגדול.

עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות משמעותיות יותר יש על בית טוֹבִיָּה מראשית התקופה ההלניסטית. זֶנוֹן, שר האוצר של השלטון ההלניסטי של בית תַּלְמַי במִצְרַיִם (283-286 לפנה"ס), ביקר בארץ והזכיר מושבה צבאית של טוֹבִיָּה שמרכזה ב"בירתא של עַמּוֹן". יוספוס הזכיר את יוסף בן טוֹבִיָּה שהופקד על גביית המיסים עבור תַּלְמַי ה-3 (221-246 לפנה"ס) למשך 22 שנים. מאוחר יותר התחזקה המחלוקת בעם ובמשפחת טוֹבִיָּה עצמה בין תומכי בית תַּלְמַי המצרי ובית סלווקוס מסוריה, והורקנוס בנו של יוסף בן טוֹבִיָּה שתמך בבית תַּלְמַי הסתגר במבצר "באריס" שבדרום הַגִּלְעָד במקום שנקרא טוּרוֹס או צוֹר, בארמון מפואר מוקף מים שהובלו למקום בתעלות. לבסוף התאבד הורקנוס כדי שלא יתפס וייענש ע"י אנטיוכוס ה-4 אפִּיפַנֶס מבית סלווקוס אשר עלה בינתיים לשלטון (175 לפנה"ס). השם צוֹר נשתמר בוואדי א-צִיר שבדרום הַגִּלְעָד שבגבעת עִירַאק אל-אַמִיר מעליו נמצאו שרידי האחוזה של בית טוֹבִיָּה, כולל ארמון מפואר (קַצְר אל-עַבְּד) ומערות קבורה שעל חזית אחת מהן חקוק פעמיים השם "טוביה" בכתב ארמי .