פרטי היוצר\ת
Tel Akko. By Geagea, [CC-BY-4.0], via Wikimedia Commons
תל עכו
פרטי היוצר\ת
עכו הנוף מהכניסה הדרומית לעיר העתיקה. צילום של ערן רזניק, [CC-BY-SA-4.0], via Wikimedia Commons
החוף מדרום לעיר העתיקה, וכק"מ מצפון לשפך נחל הנעמן שבו שכן הנמל הקדום של העיר
|
רמת זיהוי
: 1 - זיהוי ודאי
עַכּוֹ במקרא
ברשימת ערי שבט אָשֵׁר נזכרות מספר ערים בסביבת עַכּוֹ (כמו אַכְשָׁף שבעמק עַכּוֹ, או אַכְזִיב שעל החוף מצפון לעַכּוֹ, ועוד ערים נוספות), אך עַכּוֹ עצמה לא נזכרת. יש המשערים אבל ש"עֻמָה" הנזכרת שם בין אַכְזִיב לבין אֲפֵק
בכל אופן, ב
[^]יְהוֹשֻׁעַ פרק י"ט פסוק ל: ל
וְעֻמָה וַאֲפֵק וּרְחֹב עָרִים עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם וְחַצְרֵיהֶן.
היא בעצם עַכּוֹ, כפי שמתורגם באחת הגרסאות של תרגום ה-70[1]אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1950, כרך ו, עמוד 224
.
בכל אופן, ב
שׁוֹפְטִים פרק א פסוק ל"אשׁוֹפְטִים פרק א פסוק ל"א: לא
אָשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת יוֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאֶת אַחְלָב וְאֶת אַכְזִיב וְאֶת חֶלְבָּה וְאֶת אֲפִיק וְאֶת רְחֹב.
נמסר שבְנֵי אָשֵׁר לא הצליחו לרשת את עַכּוֹ מתושביה הקודמים (זהו למעשה האזכור היחידי המפורש של עַכּוֹ במקרא, ומשמתע ממנו שעַכּוֹ אמנם השתייכה לכאורה לתחום נחלת אָשֵׁר). מאוחר יותר מסר המלך שְׁלֹמֹה את אזור עַכּוֹ לחִירָם מֶלֶךְ צֹר, בתמורה לעזרתו בבנית המקדש והארמון ביְרוּשָׁלַיִם[^]מְלָכִים-א פרק ט פסוקים י"א-י"ג: יא
חִירָם מֶלֶךְ צֹר נִשָּׂא אֶת שְׁלֹמֹה בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבַזָּהָב לְכָל חֶפְצוֹ אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל.
יב
וַיֵּצֵא חִירָם מִצֹּר לִרְאוֹת אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן לוֹ שְׁלֹמֹה וְלֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינָיו.
יג
וַיֹּאמֶר מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי אָחִי וַיִּקְרָא לָהֶם אֶרֶץ כָּבוּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
(וכך מסתבר שעַכּוֹ נכללה בכל זאת בסופו של דבר בתחום ממלכת ישראל, עד שעברה לשלטון הפניקי).
זיהוי המקום
בתקופת המקרא שכנה עַכּוֹ על תל-עַכּוֹ (תל-אל-פוחאר\החרסים - ראו במפה). גובה התל כ-40 ושטחו כ-200 שונם והוא שוכן כ-1.5 ק"מ מהעיר העתיקה הידועה כיום ואשר אליה נדדה העיר סופית רק בתקופה ההלניסטית. הנמל הקדום של העיר היה בשפך נחל הנעמן אשר זורם מדרום לתל, אשר היה לאחד הנמלים הראשיים של הארץ בימי המקרא (יחד עם הנמלים של דּוֹר, יָפוֹ ושל אַשְׁקְלוֹן
תל-עַכּוֹ נושב כבר בתקופת הברונזה הקדומה, ונושב מחדש בתקופה הכנענית (ברונזה תיכונה ומאוחרת) אז העיר כבר היתה מבוצרת במצודה בת שתי קומות, בסוללה היקפית ובחומה שממנה נמצאו שרידי השער בצד הצפון-מערבי. עַכּוֹ נזכרת במספר כתבים מצרים עתיקים החל מתקופה זו, כולל בכתבי המארות
על דרך הים עברו מלכים וכובשים רבים לאורך הדורות, שחנו או כבשו את עַכּוֹ. כך עבר בה פרעה תחותימס ה-3 (1436-1468 לפנה"ס), פרעה סתי ה-1 (1300 לפנה"ס), ובנו פרעה רעמסס ה-2 (1224-1290 לפנה"ס)
עַכּוֹ נכבשה בידי מלכי אַשּׁוּר שכבשו את ערי החוף הפניקי במסעותיהם באזור - כך עשו סנחריב (שהחריב את העיר ב-701 לפנה"ס) ואשורבניפל (633-669)
העיר החדשה המשיכה למשוך עוד כובשים מפורסמים רבים, כולל צלאח א-דין שכבש את העיר מידי הצלבנים (1187), ריצ'רד לב הארי מלך אנגליה שכבש אותה בחזרה במסע הצלב ה-3 (1191), ונפוליאון שנכשל בכיבושה מידי אחמד אל-ג'זאר (1799). עַכּוֹ היתה למעשה העיר החשובה בארץ בימי ממלכת הצלבנים אחרי 1191 וגם בימי אל-ג'זאר.
[2]ארץ ישראל בתקופת המקרא, יוחנן אהרוני, מהדורה מתוקנת בעריכת ישראל אפעל, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ח, עמוד 31
), והתקיים בו סחר בין השאר עם קפריסין ועם ערי הים האגאי. עַכּוֹ שכנה על סעיף מערבי של דרך הים - דרך מסחר קדומה שהובילה ממצרים צפונה לאזור סוריה, וגם בקצה של דרך עתיקה שהובילה מעמק יזרעאל לים התיכון[3]ארץ ישראל בתקופת המקרא, יוחנן אהרוני, מהדורה מתוקנת בעריכת ישראל אפעל, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 48,40
. מלבד המסחר הימי, תושבי עַכּוֹ עסקו גם בתעשיית הזכוכית מחולות הים, ומיצור צבע הארגמן מחלזונות הארגמונים שעל החוף[5]אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1950, כרך ו, עמוד 224
.
תל-עַכּוֹ נושב כבר בתקופת הברונזה הקדומה, ונושב מחדש בתקופה הכנענית (ברונזה תיכונה ומאוחרת) אז העיר כבר היתה מבוצרת במצודה בת שתי קומות, בסוללה היקפית ובחומה שממנה נמצאו שרידי השער בצד הצפון-מערבי. עַכּוֹ נזכרת במספר כתבים מצרים עתיקים החל מתקופה זו, כולל בכתבי המארות
[*]כתבים מאגיים מתחילת האלף השני לפנה"ס במִצְרַיִם הקדומה, שנועדו לפגוע באויבים השונים של מצרים.
, במכתבי אל-עַמַארְנָה[*]אוסף גדול של "מכתבים" מהמאה ה-14 לפנה"ס שנכתבו למלכי מצרים בעיקר ממנהיגים באזור כנען וסוריה.
שם נזכרים שמות מוֹשְׁלֶיהָ שֻׂרַתֻ ובנו שֻׂתַתְנַ[8]אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1950, כרך ו, עמוד 226
, ובכתובות מאוגרית.
בפפירוס אנאסטאזי[*]פפירוס מהמאות ה-14 או ה-13 לפנה"ס ששימש לאימון סופרים, והכולל גם דיון על הגאוגרפיה של חופי מזרח הים התיכון
נזכרת עַכּוֹ בתיאור הדרך העוברת בין "מעבר צלעים\סלעים" (כנראה ראש הנקרה) ואַכְשָׁף.
על דרך הים עברו מלכים וכובשים רבים לאורך הדורות, שחנו או כבשו את עַכּוֹ. כך עבר בה פרעה תחותימס ה-3 (1436-1468 לפנה"ס), פרעה סתי ה-1 (1300 לפנה"ס), ובנו פרעה רעמסס ה-2 (1224-1290 לפנה"ס)
[9]ארץ ישראל בתקופת המקרא, יוחנן אהרוני, מהדורה מתוקנת בעריכת ישראל אפעל, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 40, 130, 149
.
בתקופה הישראלית (ברזל) שכנו בעַכּוֹ קבוצות של גויי הים מבני ה"שרדנה", ובימי ממלכת ישראל העיר היתה כאמור תחת שלטון פניקי.
עַכּוֹ נכבשה בידי מלכי אַשּׁוּר שכבשו את ערי החוף הפניקי במסעותיהם באזור - כך עשו סנחריב (שהחריב את העיר ב-701 לפנה"ס) ואשורבניפל (633-669)
[11]ארץ ישראל בתקופת המקרא, יוחנן אהרוני, מהדורה מתוקנת בעריכת ישראל אפעל, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 307
. כנבוזי מלך פָּרַס חנה בעַכּוֹ בדרכו לכבוש את מצרים (525 לפנה"ס), אך מאוחר יותר כבשה שוב מצרים בחזרה את האזור בימי פרעה אכוריס (386-393), אשר כתובת שלו שרדה על בסיס מזבח מאבן גרניט אפורה שנמצא בעַכּוֹ (ראו תמונה). בתקופה הפרסית התפשטה העיר מערבה למרגלות התל, ובתקופה ההלניסטית שאחריה העיר נדדה כאמור סופית לאתר הנוכחי של עַכּוֹ העתיקה.
העיר החדשה המשיכה למשוך עוד כובשים מפורסמים רבים, כולל צלאח א-דין שכבש את העיר מידי הצלבנים (1187), ריצ'רד לב הארי מלך אנגליה שכבש אותה בחזרה במסע הצלב ה-3 (1191), ונפוליאון שנכשל בכיבושה מידי אחמד אל-ג'זאר (1799). עַכּוֹ היתה למעשה העיר החשובה בארץ בימי ממלכת הצלבנים אחרי 1191 וגם בימי אל-ג'זאר.
פרקים המזכירים את עַכּוֹ
ציטוטים נבחרים
פרטי היוצר\ת
Foot fragment of a grey granite offering-stand of the 29th-dynasty Pharaoh Achoris (393-380 BCE). Akko, Israel. By שועל, [CC-BY-SA-4.0], via Wikimedia Commons
בסיס מזבח עם שמו של פרעה אכוריס (380-393 לפנה"ס) שנמצא בעכו
קונכיות של חלזונות ארגמון מתקופת הברזל II (מאות 7-10 לפנה"ס), עם שאריות צבע קדום על כלי החרס המוצגים מימין (במוזיאון הימי הלאומי בחיפה).