עַלַמַּפָּה

לפי , אחרי מות הָרָן בן תֶּרַח בְּאוּר כַּשְׂדִּים, יצאו תֶּרַח ומשפחתו (הכוללת את בניו הנוספים, אַבְרָם ונָחוֹר, ואת לוֹט בן הָרָן, ונשותיהם) למסע לכוון כְּנַעַן, אך תָּרַח נפטר בדרך - בחָרָן. לפי צו ה', אַבְרָם ממשיך במסע עם שאר המשפחה, מלבד נָחוֹר שנותר בחָרָן. חָרָן מכונה כך אח"כ גם "עִיר נָחוֹר".

האזור בו שוכנת חָרָן נקרא "אֲרַם נַהֲרַיִם" - הוא האזור של מסופוטמיה הצפונית שנכבש בידי אֲרַם, בין הפְּרָת לחִדֶּקֶל באזור דרום טורקיה וצפון סוריה של היום (ולא כינוי לאזור מסופוטמיה כולו, כפי שפורש בטעות בתרגומים המאוחרים). אזור חָרָן נקרא גם לפעמים "שְׂדֵה אֲרָם" או "פַּדַּן אֲרָם", או סתם "פַּדַּן" ("פַּדַּן" הוא "שָׂדֶה" בארמית).

בְּתוּאֵל בן נָחוֹר היה אבי לָבָן ורִבְקָה, וכשאברהם שלח את עבדו מכְּנַעַן להביא ליִצְחָק אישה מחָרָן, ארץ הולדתו, העבד חזר עם רִבְקָה. אח"כ יִצְחָק שלח את יַעֲקֹב בנו לחָרָן למצוא אישה מבנות לָבָן, וסופו שהוא נשאר שם 20 שנה, ונישא ללֵאָה ולרָחֵל בנות לָבָן. בחָרָן נולדו ליַעֲקֹב מנשותיו ומשִׁפְחוֹתֵיהֶן - זִלְפָּה ובִּלְהָה, 12 בנים שיהיו לאבות 12 השבטים.

שנים רבות אח"כ, כשסַנְחֵרִיב מלך אַשּׁוּר החריב את ערי יְהוּדָה וצר על ירושלים, הוא שלח את הרַבשָׁקֵה לאיים על הנצורים, וזה הזכיר להם שאלוהי חָרָן לא עזרו לה כנגד האַשּׁוּרים, ושמלכה נפל כמו מלכי ערים חזקות אחרות באזור. ב חָרָן נזכרת עוד כסוחרת בבגדים, באריגים ובחבלים.

חָרָן המקראית מזוהה בוודאות עם העיר חָרָן של ימינו. גם השמות שְׂרוּג, נָחוֹר, ותֶּרַח - 3 הדורות שהובילו לאַבְרָם, משוערים כשמות של תִּלִים קדומים באזור חָרָן: שְׂרוּג מזוהה עם סֶרוּגִי או העיירה הטורקית סורוק\Suruç, כ-50 ק"מ מערבית לחָרָן; נָחוֹר מזוהה עם נָחוּרוּ או תִל-נָחִרִ, עיר קדומה שהוזכרה בכתבים אשורים; ותֶּרַח מזוהה עם תיל-שה-תוּרָחִי, שמקומו משוער מזרחית לחָרָן.

העיר חָרָן יושבת על נהר הבַּלִיח (יוּבַל של נהר הפְּרָת). העדויות הראשונות על חָרָן הן בכתובות של ארכיון אֶבְּלָה משנת 2500 לפנה"ס לערך, שם נזכר שליט חָרָן שנישא לנסיכה מאֶבְּלָה - עיר מדינה ששלטה באזור באותה תקופה. בתעודות מארי מהמאה ה-18 לפנה"ס נזכרת חָרָן ואזור נהר הבַּלִיח כמרכז פעילות של שבטים נודדים.

חָרָן היתה למושבה של סוחרים מאַשּׁוּר, שעסקה בסחר בינלאומי בין מסופוטמיה לים התיכון, והעיר שלטה על הדרך שחיברה בין נִינְוֵה לדַּמֶּשֶׂק. שַמְשִי-אַדַד הראשון מלך אַשּׁוּר (1813–1781 לפנה"ס) ערך מסע קרב להגן על הדרך החשובה של חָרָן. מאבקים אזוריים בין הממלכה החַתִּית לממלכת מיתַני הביאו במאה ה-14 לפנה"ס לשריפת העיר חָרָן. במאה ה-13 לפנה"ס האזור שב להשפעה אַשּׁוּרית, וידוע שאַדַד-נִירָרִי הראשון מלך אַשּׁוּר התגאה על כיבוש המִבְצָר בחָרָן, ובשנת 1100 לפנה"ס לערך, תגלת-פלאסר הראשון החזיק בַּמִּבְצָר, ושמח על ריבוי הפִּילִים החיים באזור.

בימיה האחרונים של האימפריה האַשּׁוּרית, נפלה הבירה נִינְוֵה ביד צבאות בָּבֶל ומָדַי, והמלך האחרון אַשוּר-אֻבַּלִיט השני נסוג לבירתו החדשה בחָרָן (612 לפנה"ס). כשנתיים אח"כ נכבשה גם חָרָן אחרי מצור של מלכי בָּבֶל ומָדַי, ואחרי חזרה זמנית של העיר לידי אַשוּר-אֻבַּלִיט היא נפלה סופית, ואיתה גם חדלה האימפריה האַשּׁוּרית מלהתקיים (605 לפנה"ס).

חָרָן עברה לשלטון האימפריה הבבלית, ומוצאו של נבונאיד, המלך האחרון של בָּבֶל, היה מחָרָן. בימיו היתה חָרָן מרכז פולחן לאל הירח - סין. אחרי נפילת בָּבֶל, עברה חָרָן לשלטון מָדַי ואח"כ היתה חלק מהאימפריה הפרסית עד שנת 331 לפנה"ס, אז נכבשה העיר ע"י צבאות אלכסנדר מוקדון, ונשארה בסופו של דבר בתחום הממלכה ההלניסטית הסלאוקית.