שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם. ד אֱסֹף נְתָחֶיהָ אֵלֶיהָ כָּל נֵתַח טוֹב יָרֵךְ וְכָתֵף מִבְחַר עֲצָמִים מַלֵּא (ג-ד)
בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה (ט"ז)
|
|
סיכום
בי' בְּטֵבֵת שנה 9 (למלכות צִדְקִיָּהוּ), ה' מצווה על יְחֶזְקֵאל לרשום את התאריך, שבו התחיל המצור הבַּבְלִי על ירושלים. עליו למלא סיר בנִתְחִי בשר משובחים, אך הסיר בסוף מלא בחֶלְאָה שאי אפשר לנקות, וה' מגביר את האש עד הַתָּכַת הסיר עצמו. ה' מודיע ליְחֶזְקֵאל על מותה הצפוי ממחלה של אישתו האהובה, ואוסר עליו לנהוג מנהגי אבל, אלא לשתוק. זאת כמשל לחורבן הצפוי בירושלים אז לא יוכלו לנהוג אבל מול מספר המתים הרב. כשבא השליח לדווח על נפילת העיר, הנביא יכול לשוב ולדבר.
תקציר
| בי' בְּטֵבֵת שנה 9 (למלכות צִדְקִיָּהוּ), ה' מצווה על יְחֶזְקֵאל לרשום את התאריך, כי בו התחיל מלך בָּבֶל את המצור על ירושלים. עליו למלא סיר במים ובנִתְחִי בשר משובחים (יָרֵךְ, כָתֵף, ועצמות נבחרות, מנבחרי הצאן), להרתיח את המים ולבשל את הבשר. |
| א וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. ב בֶּן אָדָם כתוב [כְּתָב] לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. ג וּמְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי מָשָׁל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם. ד אֱסֹף נְתָחֶיהָ אֵלֶיהָ כָּל נֵתַח טוֹב יָרֵךְ וְכָתֵף מִבְחַר עֲצָמִים מַלֵּא. ה מִבְחַר הַצֹּאן לָקוֹחַ וְגַם דּוּר הָעֲצָמִים תַּחְתֶּיהָ רַתַּח רְתָחֶיהָ גַּם בָּשְׁלוּ עֲצָמֶיהָ בְּתוֹכָהּ. |
| ירושלים, עיר הדמים, תדמה לסיר מלא בחֶלְאָה שלא תצא ממנו (סמל לפליטי העם שהושארו בארץ אחרי שאצולת העם עזבה עם גלות יְהוֹיָכִין?). היא תחרב לגמרי (ולא יטילו גורלות על הביזה). כמו שהיא נהגה להשאיר את סימני הדם ששפכה על סלעים גלויים, כך היא תיענש לפי מידתה וסימני הדם שלה יישארו על סלעים גלויים. |
| ו לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה אוֹי עִיר הַדָּמִים סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָה בָהּ וְחֶלְאָתָהּ לֹא יָצְאָה מִמֶּנָּה לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָהּ לֹא נָפַל עָלֶיהָ גּוֹרָל. ז כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר. ח לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת. |
| ה' יגביר את האש המחממת את הסיר עם עצים רבים, עד שהבשר יגמר, העצמות יֵחָרְכוּ, וגם הסיר עצמו יוּתַּךְ, כדי שתיעלם גם החֶלְאָה. עד כה, למרות מאמץ והתעייפות, החֶלְאָה לא יצאה באש, והטומאה נשארה עוד בעיר ולכן ה' יכה אותה בכעסו ללא רחמים כראוי לדרכי החטא של העיר. |
| ט לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה אוֹי עִיר הַדָּמִים גַּם אֲנִי אַגְדִּיל הַמְּדוּרָה. י הַרְבֵּה הָעֵצִים הַדְלֵק הָאֵשׁ הָתֵם הַבָּשָׂר וְהַרְקַח הַמֶּרְקָחָה וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ. יא וְהַעֲמִידֶהָ עַל גֶּחָלֶיהָ רֵקָה לְמַעַן תֵּחַם וְחָרָה נְחֻשְׁתָּהּ וְנִתְּכָה בְתוֹכָהּ טֻמְאָתָהּ תִּתֻּם חֶלְאָתָהּ. יב תְּאֻנִים הֶלְאָת וְלֹא תֵצֵא מִמֶּנָּה רַבַּת חֶלְאָתָהּ בְּאֵשׁ חֶלְאָתָהּ. יג בְּטֻמְאָתֵךְ זִמָּה יַעַן טִהַרְתִּיךְ וְלֹא טָהַרְתְּ מִטֻּמְאָתֵךְ לֹא תִטְהֲרִי עוֹד עַד הֲנִיחִי אֶת חֲמָתִי בָּךְ. יד אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי בָּאָה וְעָשִׂיתִי לֹא אֶפְרַע וְלֹא אָחוּס וְלֹא אֶנָּחֵם כִּדְרָכַיִךְ וְכַעֲלִילוֹתַיִךְ שְׁפָטוּךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוִה. |
| ה' מודיע ליְחֶזְקֵאל על מותה הצפוי ממחלה של אישתו האהובה. על הנביא להמנע ממנהגי אבל: לא לספוד את אישתו, ולא לבכות, אלא לשתוק, לא להמנע מחבישת כובעו, לא ללכת יחף, לא לכסות את שפמו, ולא לאכול לחם אבלים. הנביא מתנבא בבוקר ואישתו אמנם מתה בערב, והוא נוהג כפי שצוּוָּה. |
| טו וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. טז בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ. יז הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל. יח וָאֲדַבֵּר אֶל הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב וָאַעַשׂ בַּבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי. |
| העם שואל את הנביא לפשר המנעותו ממנהגי אבלות לנוכח מות אישתו האהובה. הוא עונה שבקרוב יחרב מקדשם האהוב וקרוביהם שנותרו בירושלים ימותו, ואז גם הם ינהגו כמוהו (כי לא תהיה אפשרות לנהוג אבלות בגלל מספרם הרב של המתים?). |
| יט וַיֹּאמְרוּ אֵלַי הָעָם הֲלֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּנוּ כִּי אַתָּה עֹשֶׂה. כ וָאֹמַר אֲלֵיהֶם דְּבַר יְהוָה הָיָה אֵלַי לֵאמֹר. כא אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ. כב וַעֲשִׂיתֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל שָׂפָם לֹא תַעְטוּ וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵלוּ. כג וּפְאֵרֵכֶם עַל רָאשֵׁיכֶם וְנַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם לֹא תִסְפְּדוּ וְלֹא תִבְכּוּ וּנְמַקֹּתֶם בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם וּנְהַמְתֶּם אִישׁ אֶל אָחִיו. כד וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה תַּעֲשׂוּ בְּבֹאָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהוִה. |
| בעקבות נפילת המקדש והעם בירושלים יבוא פליט לדווח על האסון לגולים בבָּבֶל. אז יוכל הנביא להפסיק את שתיקתו (בה נהג מאז מות אישתו, או מאז שצוּוָּה להשאר אִילֵּם בביתו אחרי ההתגלות בבִּקְעָה בפרק ג?). |
| כה וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲלוֹא בְּיוֹם קַחְתִּי מֵהֶם אֶת מָעוּזָּם מְשׂוֹשׂ תִּפְאַרְתָּם אֶת מַחְמַד עֵינֵיהֶם וְאֶת מַשָּׂא נַפְשָׁם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם. כו בַּיּוֹם הַהוּא יָבוֹא הַפָּלִיט אֵלֶיךָ לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם. כז בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד וְהָיִיתָ לָהֶם לְמוֹפֵת וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה. |
ציטוטים נבחרים
| פסוקים | |
|---|---|
| א- ב | וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. |
| ד- ה | אֱסֹף נְתָחֶיהָ אֵלֶיהָ כָּל נֵתַח טוֹב יָרֵךְ וְכָתֵף מִבְחַר עֲצָמִים מַלֵּא. מִבְחַר הַצֹּאן לָקוֹחַ וְגַם דּוּר הָעֲצָמִים תַּחְתֶּיהָ רַתַּח רְתָחֶיהָ גַּם בָּשְׁלוּ עֲצָמֶיהָ בְּתוֹכָהּ. |
| ט"ז- י"ז | בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ. הֵאָנֵק דֹּם.. |