וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם (כ)
|
|
סיכום
נְחֶמְיָה מבקר אצל המלך אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא, ובינתיים אֶלְיָשִׁיב הכהן הגדול נותן לטוֹבִיָּה מקורבו לִשְׁכָּה במקדש. נְחֶמְיָה חוזר ליְרוּשָׁלַיִם ומשליך את חפצי טוֹבִיָּה מהלִשְׁכָּה. הוא מסדיר שוב את התרומות למשרתי המקדש, וסוגר את השערים בשבתות למניעת חילול שבת ע"י הסוחרים. הוא מעניש את הנישאים בנישואי תערובת, ומגרש אף את בנו של יוֹיָדָע הכהן הגדול שנישא לבת של סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי. לסיום, נְחֶמְיָה מבקש מה' שיזכור לו את כל אלה לזכותו.
תקציר
| קוראים בתורה לפני העם ומוצאים שם את האיסור להתערב עם בני עַמּוֹן ומוֹאָב. מדובר באיסור שהוטל בימי הנדודים במדבר, בעקבות הסירוב של בני עמים אלה לתת לעם לחם ומים, ובעקבות מעשה בִּלְעָם שנקרא ע"י בָּלָק מלך מוֹאָב לבוא ולקלל את העם אך לבסוף יצא מברך את העם [^]דְּבָרִים פרק כ"ג פסוקים ד-ה: ד
לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד עוֹלָם.
ה
עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ.
. העם מקיים את האיסור להתערב, אך אֶלְיָשִׁיב הכהן הגדול מזמין את טוֹבִיָּה מקורבו (ממכובדי עַמּוֹן) להשתלט על אחת מלשכות המקדש, ששימשה עד אז לאצור כלי קודש ואת התרומות למשרתי המקדש (כולל לְבוֹנָה לקְטֹרֶת, כלים לעבודת הקודש, ומנחות דָּגָן, תִּירוֹשׁ, וְיִּצְהָר\שמן-זית). |
| א בַּיּוֹם הַהוּא נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי הָעָם וְנִמְצָא כָּתוּב בּוֹ אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא עַמֹּנִי וּמֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים עַד עוֹלָם. ב כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת בִּלְעָם לְקַלְלוֹ וַיַּהֲפֹךְ אֱלֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה. ג וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת הַתּוֹרָה וַיַּבְדִּילוּ כָל עֵרֶב מִיִּשְׂרָאֵל. ד וְלִפְנֵי מִזֶּה אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן נָתוּן בְּלִשְׁכַּת בֵּית אֱלֹהֵינוּ קָרוֹב לְטוֹבִיָּה. ה וַיַּעַשׂ לוֹ לִשְׁכָּה גְדוֹלָה וְשָׁם הָיוּ לְפָנִים נֹתְנִים אֶת הַמִּנְחָה הַלְּבוֹנָה וְהַכֵּלִים וּמַעְשַׂר הַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר מִצְוַת הַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים וּתְרוּמַת הַכֹּהֲנִים. |
| באותו הזמן היה נְחֶמְיָה אצל המלך אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא. לאחר שנים ששרת כמושל ביְהוּדָה, שב נְחֶמְיָה למלך כפי שהבטיח [^]נְחֶמְיָה פרק ב פסוק ו: ו
וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ עַד מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכֲךָ וּמָתַי תָּשׁוּב וַיִּיטַב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן.
וכנראה המלך חידש את כהונתו. כשנְחֶמְיָה שב ליְרוּשָׁלַיִם הוא השליך את חפצי טוֹבִיָּה מהלִשְׁכָּה במקדש, טיהר את הלשכות והחזירן להן את כלי הקודש ואת תרומות העם. |
| ו וּבְכָל זֶה לֹא הָיִיתִי בִּירוּשָׁלִָם כִּי בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאתִי אֶל הַמֶּלֶךְ וּלְקֵץ יָמִים נִשְׁאַלְתִּי מִן הַמֶּלֶךְ. ז וָאָבוֹא לִירוּשָׁלִָם וָאָבִינָה בָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶלְיָשִׁיב לְטוֹבִיָּה לַעֲשׂוֹת לוֹ נִשְׁכָּה בְּחַצְרֵי בֵּית הָאֱלֹהִים. ח וַיֵּרַע לִי מְאֹד וָאַשְׁלִיכָה אֶת כָּל כְּלֵי בֵית טוֹבִיָּה הַחוּץ מִן הַלִּשְׁכָּה. ט וָאֹמְרָה וַיְטַהֲרוּ הַלְּשָׁכוֹת וָאָשִׁיבָה שָּׁם כְּלֵי בֵּית הָאֱלֹהִים אֶת הַמִּנְחָה וְהַלְּבוֹנָה. |
| נְחֶמְיָה למד שמנות התרומה ללְוִיִּם ולמשוררים משרתי המקדש לא נמסרו להם ושהם התפזרו מירושלים. נְחֶמְיָה השיב אותם לעיר ויושבי יהודה חזרו להביא להם את המעשרות. נְחֶמְיָה הפקיד 4 אישים נאמנים על איסוף וחלוקת המעשרות - כֹּהֵן, סּוֹפֵר, לְוִי, ומשורר. נְחֶמְיָה מבקש מה' לזכור לו את כל זאת לטובה. |
| י וָאֵדְעָה כִּי מְנָיוֹת הַלְוִיִּם לֹא נִתָּנָה וַיִּבְרְחוּ אִישׁ לְשָׂדֵהוּ הַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה. יא וָאָרִיבָה אֶת הַסְּגָנִים וָאֹמְרָה מַדּוּעַ נֶעֱזַב בֵּית הָאֱלֹהִים וָאֶקְבְּצֵם וָאַעֲמִדֵם עַל עָמְדָם. יב וְכָל יְהוּדָה הֵבִיאוּ מַעְשַׂר הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר לָאוֹצָרוֹת. יג וָאוֹצְרָה עַל אוֹצָרוֹת שֶׁלֶמְיָה הַכֹּהֵן וְצָדוֹק הַסּוֹפֵר וּפְדָיָה מִן הַלְוִיִּם וְעַל יָדָם חָנָן בֶּן זַכּוּר בֶּן מַתַּנְיָה כִּי נֶאֱמָנִים נֶחְשָׁבוּ וַעֲלֵיהֶם לַחֲלֹק לַאֲחֵיהֶם. יד זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי עַל זֹאת וְאַל תֶּמַח חֲסָדַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּבֵית אֱלֹהַי וּבְמִשְׁמָרָיו. |
| נְחֶמְיָה רואה שבשבתות ממשיכה ביְהוּדָה ובירוּשָׁלִָם מלאכת דריכת העֲנָבִים ליַיִן, הובלת סחורות יַיִן ותְּאֵנִים ליְרוּשָׁלַיִם, ומכירת דגים ע"י סוחרים מצֹּר. נְחֶמְיָה כועס על מנהיגי\חורי יְהוּדָה על שהם מאפשרים זאת, ומזכיר שבעקבות חטאים כאלה שעשו האבות, ה' העניש אותם ואת העיר. |
| טו בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד. טז וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם. יז וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. יח הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת. |
| לכן נְחֶמְיָה קובע שיש לסגור את שערי העיר כשהם מתחילים להיות מוצללים עם כניסת השַּׁבָּת ועד מוצאה, והוא הפקיד גם את משרתיו על המשמר בשערים כדי לוודא שלא נכנסות לעיר סחורות בשַּׁבָּת. הרוכלים שלא יכלו להכנס לעיר נשארו ללון מחוץ לחומות והמשיכו את המסחר שם. אחרי פעמיים שהם נהגו כך איים עליהם נְחֶמְיָה שישלח בהם את ידו כדי להענישם אם הם יחזרו\ישְׁנוּ על כך, והם לא באו עוד בשבתות. הוא ביקש גם מהלְוִיִּם שאחרי שטיהרו את עצמם יצטרפו לשומרים בשערי העיר כדי לשמור על קדושת השַּׁבָּת. נְחֶמְיָה מבקש מה' לזכור לו גם את כל זאת לטובה. |
| יט וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלֲלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. כ וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם. כא וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה אִם תִּשְׁנוּ יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם מִן הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת. כב וָאֹמְרָה לַלְוִיִּם אֲשֶׁר יִהְיוּ מִטַּהֲרִים וּבָאִים שֹׁמְרִים הַשְּׁעָרִים לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת גַּם זֹאת זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי וְחוּסָה עָלַי כְּרֹב חַסְדֶּךָ. |
| נְחֶמְיָה רואה את מנהג נישואי התערובת עם נשות אַשְׁדּוֹד, עַמּוֹן ומוֹאָב, אשר מוביל לילדים שאינם דוברים עברית. נְחֶמְיָה כועס ומעניש את החוטאים בקללות, מכות ומריטת שיער, והם נשבעים לחדול לְהַבָּא מנישואי תערובת של ילדיהם. הרי גם המלך המלך שְׁלֹמֹה שהיה אהוב ביותר על ה' [^]שְׁמוּאֵל-ב פרק י"ב פסוקים כ"ד-כ"ה: כד
וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן ויקרא [וַתִּקְרָא] אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַיהוָה אֲהֵבוֹ.
כה
וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר יְהוָה.
נישא לנוכריות שגרמו לו לחטוא[^]מְלָכִים-א פרק י"א פסוקים א-ה: א
וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת.
ב
מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה.
ג
וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיַּטּוּ נָשָׁיו אֶת לִבּוֹ.
ד
וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם יְהוָה אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו.
ה
וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים.
(ולכן נענש על כך[^]מְלָכִים-א פרק י"א פסוק י"א: יא
וַיֹּאמֶר יְהוָה לִשְׁלֹמֹה יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹּאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ.
). נְחֶמְיָה גירש לכן גם את בנו של יוֹיָדָע הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל כיוון שנישא לבתו של סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי. |
| כג גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אשדודיות עמוניות [אַשְׁדֳּדִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת] מוֹאֲבִיּוֹת. כד וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם. כה וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים אִם תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וְאִם תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם. כו הֲלוֹא עַל אֵלֶּה חָטָא שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת. כז וְלָכֶם הֲנִשְׁמַע לַעֲשֹׂת אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת לִמְעֹל בֵּאלֹהֵינוּ לְהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת. כח וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וָאַבְרִיחֵהוּ מֵעָלָי. |
| לסיום, נְחֶמְיָה מבקש שוב מה' לזכור לזכותו את כל מעשיו לטובת הכֹּהֲנִים והלְוִיִּם וסידור משמרותיהם, את הטיהור מעירוב עם נוכרים, ואת הסדרת תרומות העצים והביכורים במועדם למקדש. |
| כט זָכְרָה לָהֶם אֱלֹהָי עַל גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה וּבְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם. ל וְטִהַרְתִּים מִכָּל נֵכָר וָאַעֲמִידָה מִשְׁמָרוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם אִישׁ בִּמְלַאכְתּוֹ. לא וּלְקֻרְבַּן הָעֵצִים בְּעִתִּים מְזֻמָּנוֹת וְלַבִּכּוּרִים זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה. |
ציטוטים נבחרים
| פסוקים | |
|---|---|
| ז- ח | וָאָבוֹא לִירוּשָׁלִָם, וָאָבִינָה בָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶלְיָשִׁיב לְטוֹבִיָּה לַעֲשׂוֹת לוֹ נִשְׁכָּה בְּחַצְרֵי בֵּית הָאֱלֹהִים. וַיֵּרַע לִי מְאֹד, וָאַשְׁלִיכָה אֶת כָּל כְּלֵי בֵית טוֹבִיָּה הַחוּץ מִן הַלִּשְׁכָּה. |
| כ- כ"א | וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם. וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם: "מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה? אִם תִּשְׁנוּ - יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם!", מִן הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת. |
| כ"ד- כ"ה | וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית... וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם... |
| ל"א | וּלְקֻרְבַּן הָעֵצִים בְּעִתִּים מְזֻמָּנוֹת וְלַבִּכּוּרִים, זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה. |