עַלַמַּפָּה

לפי היה מוֹאָב, אביהם הקדמון של בני מוֹאָב, בנם של לוֹט וּבִתּוֹ הבכורה כתוצאה מגילוי עריות. ארץ מוֹאָב שכנה ממזרח לים המלח, ובני מוֹאָב עסקו בחקלאות שכללה גידולי גְּפָנִים וצאן. בימי המסע של בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ממצרים לארץ, סירב מלך אֱדוֹם לתת להם לעבור בארצו. ה' אסר על העַם להלחם בבני אֱדוֹם, וגם לא בבני מוֹאָב, כי ארץ המוֹאָבים באה להם בירושה בהיותם צאצאי לוֹט, והם ירשו אותה בצדק מהרְפָאִים העֲנָקִים, "הָאֵמִים". לכן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נאלצו לעקוף את אֶרֶץ אֱדוֹם מדרום וממזרח, ולחלוף ממזרח לארץ מוֹאָב ששכנה באותם ימים בין נחל זָרֶד מדרום ועד לנחל אַרְנוֹן מצפון. מצפון לאַרְנוֹן שכנה אז ארצו של סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי.

בעבר השתרעה ממלכת מוֹאָב עוד צפונית לאַרְנוֹן לפחות עד אזור העיר חֶשְׁבּוֹן ואזור "עַרְבוֹת מוֹאָב" שממזרח ליַרְדֵּן מול יְרֵחוֹ, אך סִיחוֹן כבש ממוֹאָב אזורים אלה כשנלחם "בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן". הכיבוש של מוֹאָב בידי סִיחוֹן הוא הנושא של שירה קדומה המופיעה במקרא בגרסאות שונות .

אחרי שהעַם כבש את כל ארץ סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, כולל את הנחלות המואביות לשעבר שמצפון לאַרְנוֹן, נבהל בָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב, וקרא לבִּלְעָם כדי שיקלל את העַם, אך ה' לבסוף אילץ את בִּלְעָם לברך את העַם. בני השבטים רְאוּבֵן, גָד, וחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה קיבלו רְשׁוּת להתנחל ממזרח ליַרְדֵּן, אחרי שיעזרו לעַם לכבוש את הארץ שממערב ליַרְדֵּן. שבט רְאוּבֵן זכה בכל התחום שבין האַרְנוֹן לאזור חֶשְׁבּוֹן, כלומר ברוב האזורים הַמּוֹאָבִיִּים לשעבר שנכבשו בידי סִיחוֹן, ואח"כ נכבשו ממנו בידי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שבט גָד קיבל את נחלתו צפונית לנחלת רְאוּבֵן (בין הירדן לממלכת בְּנֵי עַמּוֹן), וחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה קיבל את אזור הַבָּשָׁן שמצפון וממזרח לכנרת.

בימו השׁוֹפְטִים כבש שוב עֶגְלוֹן מלך מוֹאָב שטחים מבְּנֵי יִשְׂרָאֵל כולל את "עִיר הַתְּמָרִים" (היא יְרִיחוֹ), אך השופט אֵהוּד בֶּן גֵּרָא רצח אותו והושיע את יִשְׂרָאֵל. אח"כ כשמֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן נלחם בבְּנֵי יִשְׂרָאֵל שממזרח ליַרְדֵּן וטען לבעלות על האזורים שבין האַרְנוֹן ליַּבֹּק, הזכיר לו השופט יִפְתָּח שזו היתה ארצו של סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, ולא היתה עוד שייכת למוֹאָב או לעַמּוֹן, ושהעַם כבש אותה בעזרת ה' אלוהיו. יִפְתָּח בכל אופן כבש בחזרה את האזור מבְּנֵי עַמּוֹן. בימי הממלכה נלחם שָׁאוּל בהצלחה בְּמוֹאָב, ואח"כ גם דָּוִד נלחם במוֹאָב, והפך אותה למדינת חסות נותנת מס ליִשְׂרָאֵל.

אחרי מוֹת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, מָרַד מֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב בשלטון היִשְׂרָאֵלי. יוֹרָם בן אַחְאָב יצא להלחם במֵישַׁע יחד עם יְהוֹשָׁפָט מלך יְהוּדָה, ועם מלך אֱדוֹם. צבאותיהם ערכו מצור על מֵישַׁע שהתבצר בקִּיר חֲרָשֶׂת (היא קִּיר מוֹאָב בירת מוֹאָב) וכשמֵישַׁע הרגיש שהוא עומד להפסיד, הוא הקריב את בנו יורש העצר (שלו עצמו או של מלך אֱדוֹם?) והדבר עורר זעם גדול כנגד בני יִשְׂרָאֵל שנאלצו לסגת מהמצור. עוד בימי יְהוֹשָׁפָט, פלשו ממלכות מוֹאָב, עַמּוֹן, ואֱדוֹם לממלכת יְהוּדָה, אך אחרי צום ותפילה של העַם והמלך בירושלים, ה' התערב וגרם לאויבים להילחם אלה באלה, ולהותיר אחריהם רק פגרים ושלל.

בימי הכיבוש האַשּׁוּרִי נזכר שתִּגְלַת פְּלֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר כבש את דַּמֶּשֶׂק, הרג את מַלְכָּהּ רְצִין, והגלה את תושביה לקִיר-מוֹאָב. לקראת סוף ימי ממלכת יְהוּדָה, הצטרפו גְּדוּדֵי מוֹאָב, עַמּוֹן, ואֱדוֹם לצבאות נְבוּכַדְנֶאצַּר מלך בָּבֶל שתקפו את יְהוֹיָקִים מלך יְהוּדָה. אחרי החורבן, הגיעו כנראה חלק מהגולים לאזור מוֹאָב, ונזכרת קבוצה של גולים "בְּנֵי פַחַת מוֹאָב" בין שָׁבֵי צִיּוֹן שהשתתפו אח"כ גם בבנית חומות יְרוּשָׁלַיִם בימי נְחֶמְיָה.

לפעמים התקיימו יחסי שכנות טובה בין בני מוֹאָב ובני יִשְׂרָאֵל. בימות הַשֹּׁפְטִים בזמן רעב בארץ, ירדו אֱ‍לִימֶלֶךְ, אישתו נָעֳמִי, ושני בניהם מבֵית לָחֶם לממלכת מוֹאָב, והבנים נישאו לעָרְפָּה ולרוּת המואביות, ואח"כ נפטרו. רוּת נישאה לבסוף לבֹּעַז, קרוב משפחה של נָעֳמִי, ובנם עוֹבֵד היה לאֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָּוִד המֶלֶךְ. בימים שבהם דָּוִד עוד ברח משָׁאוּל, הוא מסר את הוריו לחסותו של מֶלֶךְ מוֹאָב.

אך המוֹאָבִים היו כמובן עובדי אלילים, וכך הסיתו לעתים את העַם לעבודה זרה. לכן, ובגלל שמוֹאָב לא קיבלו בברכה את העַם שהגיע לארץ, נאסר על מוֹאָבִי ועל עַמּוֹנִי וגם על צאצאיהם, להשתלב בעם יִשְׂרָאֵל לעולם (גם אחרי דור עֲשִׂירִי). למרות איסור זה, רוּת המואביה נישאה כאמור לבֹּעַז מיְהוּדָה, והמֶלֶךְ שְׁלֹמֹה נישא לנַעֲמָה הָעַמֹּנִית, אֵם רְחַבְעָם. כשהעַם חנה בְּשִּׁטִּים שבעַרְבוֹת מוֹאָב בסוף הנדודים במדבר, הם התחילו לִזְנוֹת עם בְּנוֹת מוֹאָב, שפיתו אותם לפולחן בַּעַל פְּעוֹר. האל הראשי של מוֹאָב היה כְּמוֹשׁ, ואפילו שְׁלֹמֹה בנה בָּמָה לִכְמוֹשׁ מחוץ ליְרוּשָׁלַיִם. בדברי הנביאים מופיעות קינות או נבואות על חורבן מוֹאָב בשל חטאיהם - כך אצל יְשַׁעְיָהוּ- , יִרְמְיָהוּ , יְחֶזְקֵאל, עָמוֹס, וצְפַנְיָה.

ארץ מוֹאָב שָׁכְנָה כאמור ממזרח לים המלח ומזרחה עד לאזור המדבר הערבי, כיום בשטח מדינת יַרְדֵּן. הגבול הדרומי של מוֹאָב הוא נחל זָרֶד המזוהה עם ואדי אל-חסא הזורם לדרום ים המלח. הגבול הצפוני היה במקור כנראה לאורך נחל חֶשְׁבּוֹן (וואדי חיסבן), אך לתקופה מסוימת נכבשו המחוזות הצפונים של מוֹאָב, וגבולה הצפוני היה בנחל אַרְנוֹן, המזוהה עם נחל מוג'יב הזורם לאמצע ים המלח. ארץ מוֹאָב כוללת מורדות הרים תלולים היורדים לים המלח ובערוצי נחלים צרים המתחפרים במורדות, בדומה לטופוגרפיה של מורדות מדבר יהודה ממערב לים המלח. אך בשונה מנחלי מדבר יְהוּדָה, הרי שרבים מהנחלים הזורמים לים המלח ממזרח זורמים בעוצמה כל השנה.

מוֹאָב נזכרת בכתובות מצריות מהמאה ה-13 לפנה"ס כארץ מרדנית ואלימה, שפַּרְעֹה רעמסס השני נאלץ לרסן. מוֹאָב נאבקה עם שבטי יִשְׂרָאֵל בעיקר על השליטה על האזורים שמצפון לאַרְנוֹן. מוֹאָב נזכרת גם בכתובות אַשּׁוּרִיּוֹת, ובימי סַרְגוֹן ה-2 מלך אַשּׁוּר (ראשית המאה ה-8 לפנה"ס) היתה מוֹאָב למעשה משועבדת לאַשּׁוּר. אח"כ עברה מוֹאָב יחד עם שאר חלקי האימפריה האַשּׁוּרִיּת לידי הממלכות הכובשות הבבלית ואח"כ הפרסית, ועד המאה ה-2 לפנה"ס נטמעו המוֹאָבִים לגמרי עם הנַבַּטִים.

האל כְּמוֹשׁ היה האל הלאומי של מוֹאָב, אך המוֹאָבִים עבדו גם את בעל פְּעוֹר ואת האלה ענת (אלת המלחמה, הציד והפריון של המזרח התיכון הקדום). בירת מוֹאָב היתה בד"כ בקִיר-מוֹאָב (מְכֻנָּה גם קִיר-חֲרָשֶׂת או קִיר-חֶרֶשׂ, וכיום כַּרַכּ). העיר מוקפת בקירות מצוק תלולים בגובה של כ-100 מטר משלושת עבריה, מלבד בצד דרום - שם העיר מחוברת לשלוחה גבוהה. כיום ניצב במקום במצר צלבני מרשים. גם העיר דִּיבוֹן היתה עיר ממלכה חשובה ובה ישב מֵישַׁע מלך מוֹאָב. בשנת 1868 התגלתה מצבת בזלת בגובה של כמטר שהציב המֶלֶךְ מֵישַׁע בדִּיבוֹן. במצבה, מֵישַׁע מזכיר את אויבי מוֹאָב - עָמְרִי ובנו אַחְאָב מלכי יִשְׂרָאֵל, ומתפאר שהושיע את מוֹאָב מִיָּדָם. הוא ממשיך ומפרט את הכיבושים הרבים שעשה באזור שמצפון לאַרְנוֹן (מדִּיבוֹן הסמוכה לאַרְנוֹן ועד מֵידְבָא ונְבוֹ בצפון), ואת ביצור דִּיבוֹן ובנייתה כעיר מלוכה בעזרת השבויים הישראלים. מַצֶּבֶת מֵישַׁע כתובה בגירסא של הכתב הפיניקי-עברי, ובלשון המואבית הקרובה ללשון העברית של אותה תקופה, ובמיוחד ללהג שהיה נהוג באזורי ממלכת יִשְׂרָאֵל. ראו את תעתיק הכתובת המלאה בערך על מצבת מֵישַׁע בויקיפדיה.