עַלַמַּפָּה

סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי כבש מידי מֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן את כל הערים המואביות שמצפון לנחל אַרְנוֹן כולל את העיר חֶשְׁבּוֹן, ומאז היה האַרְנוֹן לגבול בינו לבין ממלכת מוֹאָב שבדרום, וחֶשְׁבּוֹן היתה לעיר הבירה של סִיחֹן. בימי הנדודים של בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לקראת בואם לארץ, הם נאלצו לעקוף את אֱדוֹם כיוון שמלך אֱדוֹם סירב לתת להם לעבור בארצו, וכיוון שאסור היה לעַם להלחם בו. היה אסור לעַם גם להלחם בבני מוֹאָב, ולכן העַם עקף גם את מוֹאָב ממזרח וחנה מֵעֵבֶר (מצפון) לאַרְנוֹן. העַם שלח שליחים לסִיחֹן בבקשה לעבור בארצו אך סִיחֹן סירב, והפעם העַם יצא מולו למלחמה וכבש את ארצו כולל כל הארץ שמצפון לאַרְנוֹן וכולל את העיר חֶשְׁבּוֹן (ומודגש שחֶשְׁבּוֹן כבר לא היתה שייכת אז למוֹאָב אלא לממלכת סִיחֹן, ולכן כיבושה לא הפר את האיסור להלחם במוֹאָב).

בני השבטים רְאוּבֵן וגָד ביקשו להתנחל באזורים שנכבשו מהָאֱמֹרִים ממזרח ליַרְדֵּן. אחרי שהבטיחו לצאת חלוצים לפני כל העַם כדי לעזור בכיבוש הארץ שממערב ליַרְדֵּן, מֹשֶׁה קבע את האזור שמצפון לאַרְנוֹן לנחלת שבט רְאוּבֵן, עד המִּישֹׁר הרחב של מֵידְבָא והעיר חֶשְׁבּוֹן ובנותיה הסמוכות לה (מצפון). נחלת גָד הִשְׂתָּרְעָה מאזור חֶשְׁבּוֹן וצָפוֹנָה. חֶשְׁבּוֹן נמנתה גם בין 4 הערים של שבט גָד שהיו לערי לְוִיִּם ונמסרו לְמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי מְרָרִי הַלְוִיִּם. מאוחר יותר השתלטה ממלכת עַמּוֹן על שטחי נחלת שבט גָּד כולל על חֶשְׁבּוֹן, והנביא יִרְמְיָהוּ ניבא שעַמּוֹן תענש על כך ושחֶשְׁבּוֹן תתאבל על חורבנה.

3 הקינות למוֹאָב המופיעות בבַּמִּדְבָּר פרק כ"א, יְשַׁעְיָהוּ פרק ט"ו-ט"ז וביִרְמְיָהוּ פרק מ"ח כוללות מוטיבים משותפים ואף קטעי פסוקים זהים, ונראה שהקינות השתמשו במקור משותף - אולי קינה מואבית קדומה. הקינות מדברות בין השאר על נפילת הערים המוֹאָביות בידי סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי (או מנבאות אסון דומה בעתיד), ומזכירות במיוחד את חֶשְׁבּוֹן. מדברי יְשַׁעְיָהוּ משתמע שחֶשְׁבּוֹן נודעה כמקום פורה, ושבשדותיה גידלו גְּפָנִים וקצרו דגן. בשל כך גם כנראה המאהב ב משווה את העיניים של אהובתו לבְּרֵכוֹת שהיו בחֶשְׁבּוֹן.

חֶשְׁבּוֹן מזוהה עם החורבות הקדומות שליד הישוב חִסבאן שבירדן, המשמר את שמה של חֶשְׁבּוֹן המקראית. חִסבאן שוכנת על רכס המתנשא מצפון למישור הרחב של העיר מֵידְבָא. סמוך לאתר נובע מַעְיָין וזורמים מספר נחלים, והאדמות הפוריות שבאזור שימשו לחקלאות גם בימי קדם (כולל גידולי גפנים). דרך המלך שהובילה ממצרים צפונה לסוריה ולמזרח עברה באזור, ותרמה גם כן לחשיבותה של העיר.

הקושי בזיהוי של חֶשְׁבּוֹן עם החורבות שבחִסבאן הוא שבחורבות לא נמצאו ממצאים מתקופות הברונזה וגם לא ממצאים משמעותיים מתרופת הברזל, כלומר מהתקופות התואמות את תקופת ההתנחלות. הממצאים המשמעותיים הם בעיקר מתקופת בית שני, ואמנם חֶשְׁבּוֹן של ימי בית שני נזכרת מספר פעמים בכתבי יוסף בן מתתיהו, וגם באוֹנוֹמַסְטִיקוֹן של אוסביוס (ספר גיאוגרפי של ארץ ישראל מהתקופה הביזנטית). הסבר אפשרי לקושי זה הוא שמרכז הישוב בחֶשְׁבּוֹן שינה את מקומו במהלך השנים והישוב המקראי המקורי נמצא במקום כלשהו בסמוך לחורבות מימי בית שני.