וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל עַל אַפֶּיהָ אַרְצָה וַתִּשְׁתָּחוּ וַתֹּאמֶר הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ (ד)
|
|
סיכום
יוֹאָב מביא לדָוִד אישה חכמה מתְּקוֹעַ שמשכנעת אותו להשיב את אַבְשָׁלוֹם ע"י סיפור מומצא על בנה שרצח את אחיו. אַבְשָׁלוֹם חוזר ליְרוּשָׁלַיִם ואחרי שנתיים מתפייס עם אביו.
תקציר
| האישה החכמה מתְּקוֹעַ: יוֹאָב רואה שהלֵב של דָוִד מלא געגועים לאַבְשָׁלוֹם והוא שולח לקרוא לאישה חכמה מתְּקוֹעַ. הוא מבקש שתֵּרָאֶה כאילו היא מתאבלת כבר שנים רבות על מת, ולשם כך עליה ללבוש בגדי אבלות ולא למשוך עצמה בשֶׁמֶן [*]משיחה בשמן היתה קשורה בארועים חגיגיים, ולכן היה נהוג להמנע ממנה בעת אבל . על האישה לבוא כך לפני דָוִד ולאמר את הדברים הבאים שיוֹאָב מסר לה. |
| א וַיֵּדַע יוֹאָב בֶּן צְרֻיָה כִּי לֵב הַמֶּלֶךְ עַל אַבְשָׁלוֹם. ב וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת. ג וּבָאת אֶל הַמֶּלֶךְ וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו כַּדָּבָר הַזֶּה וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיהָ. |
| הָאִשָּׁה מִשְׁתַּטַּחַת על האדמה ומשתחווה לפני דָוִד ומבקשת שיושיע אותה. לשאלתו, היא מספרת שבעלה מת ושני בניה נאבקו\יִּנָּצוּ בַּשָּׂדֶה ולא היה מי שיציל אותם זה מזה, עד שאחד מהם הכה למוות את אחיו. |
| ד וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל עַל אַפֶּיהָ אַרְצָה וַתִּשְׁתָּחוּ וַתֹּאמֶר הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ. ה וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ וַתֹּאמֶר אֲבָל אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנִי וַיָּמָת אִישִׁי. ו וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ. |
| כל הַמִּשְׁפָּחָה אז דרשה ממנה להסגיר את האח המַכֶּה כדי שימיתו אותו כנקמת דם על אָחִיו אותו הרג, ובכך הם ישמידו את האח ששרד לרשת אותה. אם הם יעשו כך הרי שהם יכבו את שרידי האש בגחלת המשפחה [*]האש בגחלת המשפחה מסמלת את הנפשות שעוד חיות מבין בני המשפחה בלי להשאיר לבעלה המת צאצא שיִשָּׁאֵר בחיים כדי לשאת את שמו. |
| ז וְהִנֵּה קָמָה כָל הַמִּשְׁפָּחָה עַל שִׁפְחָתֶךָ וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת הַיּוֹרֵשׁ וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי שום [שִׂים] לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. |
| דָוִד קורא לאִשָּׁה לחזור לביתה ושהוא יתן הוראות בעניינה. האִשָּׁה אומרת שירגיש חופשי לפעול בעניינה כי אם יהיה חטא באי קיום נקמת הדם אז החטא יהיה עליה ועל משפחתה ולא על כס המלך. |
| ח וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָאִשָּׁה לְכִי לְבֵיתֵךְ וַאֲנִי אֲצַוֶּה עָלָיִךְ. ט וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ עָלַי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעָוֹן וְעַל בֵּית אָבִי וְהַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ נָקִי. |
| דָוִד עונה שאם מישהו מבני משפחתה ידבר אליה עוד בעניין הסגרת בנה היא יכולה להביאו לפני המלך כדי שאותו אדם לא יגע בה עוד. האִשָּׁה מבקשת שדָוִד יזכור שה' אינו רוצה להרבות בגאולת דם של נרצחים ולהשחית בכך את החיים, ולכן אין להשמיד את בנה הנותר. דָוִד נשבע שלא תיפול אף שערה מראשו. |
| י וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי וְלֹא יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ. יא וַתֹּאמֶר יִזְכָּר נָא הַמֶּלֶךְ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מהרבית [מֵהַרְבַּת] גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת וְלֹא יַשְׁמִידוּ אֶת בְּנִי וַיֹּאמֶר חַי יְהוָה אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה. |
| האשה מבקשת לנאום ושואלת למה המלך אינו נוהג כלפי עם ישראל כפי שהוא מציע לנהוג כלפיה ומונע מהעם את אַבְשָׁלוֹם אחרי שרצח את אחיו? כי דברי הַמֶּלֶךְ עצמו מעמידים אותו כְּאָשֵׁם כשהוא לא משיב את בנו אותו הדיח מביתו. כי גורל כולנו למות (כמו אַמְנוֹן) ונשמת המת דומה למים זורמים אַרְצָה שאי אפשר עוד לאסוף אותם, אך ה' אינו לוקח\נושא את נפש החוטא החי, וחושב רק כיצד להמנע מלהדיח אותו מבין החיים. |
| יב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה תְּדַבֶּר נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּבָר וַיֹּאמֶר דַּבֵּרִי. יג וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזֹאת עַל עַם אֱלֹהִים וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה כְּאָשֵׁם לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת נִדְּחוֹ. יד כִּי מוֹת נָמוּת וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח. |
| האשה אומרת שדיברה דברים קשים אלה לפני המלך כי קהל\עם קרוביה הפחידו אותה. לכן היא חשבה שאם תדבר כך אולי המלך יקיים את בקשתה, ויציל אותה מיד זה שמבקש להשמיד אותה יחד עם בנה מעל אדמת המשפחה [*]שבנַּחֲלַת אֱלֹהִים שנימסרה לעם ישראל לנחלה . האשה מבקשת שדבר המלך יביא לה ולבנה לִמְנוּחָה מתלאותיהם, כי ביד המלך, שהוא כמלאך\שליח ה', להבחין במשפטו בין טוב לרע וה' נוכח איתו בשיפוטו. |
| טו וְעַתָּה אֲשֶׁר בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי יֵרְאֻנִי הָעָם וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ אֲדַבְּרָה נָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אֲמָתוֹ. טז כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ לְהַצִּיל אֶת אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת בְּנִי יַחַד מִנַּחֲלַת אֱלֹהִים. יז וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ יִהְיֶה נָּא דְּבַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִמְנוּחָה כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע וַיהוָה אֱלֹהֶיךָ יְהִי עִמָּךְ. |
| דָוִד מבקש מהאישה שלא תסתיר ממנו דבר ממה שהוא ישאל אותה, היא מסכימה, והוא שואל אם יוֹאָב הנחה אותה בכל דבריה. היא נשבעת שאין לזוז ימינה או שמאלה ממה שכרגע דיבר המלך כי הוא דייק בהשערתו שיוֹאָב הוא שצווה עליה לפעול כך ושם את כל הדברים שאמרה בפיה. יוֹאָב עשה כך כדי לסובב את מהלך העניינים למטרתו [*]שחרור אַבְשָׁלוֹם , ודָוִד הבין זאת בהיותו חכם כשליח ה' היודע כל מה שקורה בָּאָרֶץ. |
| יח וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַל נָא תְכַחֲדִי מִמֶּנִּי דָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה יְדַבֶּר נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. יט וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכָל זֹאת וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כ לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת פְּנֵי הַדָּבָר עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַאדֹנִי חָכָם כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים לָדַעַת אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. |
| דָוִד אומר ליוֹאָב שהוא אמנם יעשה את הדבר שביקש, וקורא לו להשיב את הַנַּעַר אַבְשָׁלוֹם. יוֹאָב משתטח על הארץ, משתחווה ומברך את דָוִד, ואומר שכעת הוא יודע שאמנם הוא מצא חן בעיני הַמֶּלֶךְ כי הַמֶּלֶךְ מקיים את בקשתו. אז יוֹאָב הולך ומשיב את אַבְשָׁלוֹם מגְּשׁוּר ליְרוּשָׁלַיִם. |
| כא וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב הִנֵּה נָא עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת הַנַּעַר אֶת אַבְשָׁלוֹם. כב וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עבדו [עַבְדֶּךָ]. כג וַיָּקָם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה וַיָּבֵא אֶת אַבְשָׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם. |
| שובו של אַבְשָׁלוֹם: דָוִד שולח את אַבְשָׁלוֹם לביתו ומסרב לראות את פניו. אַבְשָׁלוֹם מתואר כאיש הראוי ביותר לתהילה על היותו האיש היפה ביותר בארץ, ללא אף פגם\מום בכל גופו [*]מכפות רגליו למטה ועד לקצה ראשו\קָדְקֳדוֹ למעלה . הוא נהג לגלח את ראשו בסוף כל שנה\יָמִים כשכבר השיער היה כבד עליו, והשיער שגילח שקל 200 שקלים באַמַּת המידה הרשמית\אֶבֶן-הַמֶּלֶךְ[*]מידת משקל שאינה ידועה עוד, אך משתמע שהשיער שקל הרבה מאוד . |
| כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יִסֹּב אֶל בֵּיתוֹ וּפָנַי לֹא יִרְאֶה וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה. כה וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם. כו וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ. |
| לְאַבְשָׁלוֹם היו 3 בנים ובת אחת בשם תָּמָר [*]מן הסתם על שם אחותו האהובה והשוממה שבביתו , אשר היתה גם היא אִשָּׁה יפה. |
| כז וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה. |
| אַבְשָׁלוֹם יושב כך שנתיים ביְרוּשָׁלַיִם בלי לראות את הַמֶּלֶךְ, ושולח שליחים ליוֹאָב כדי להביאו לשכנע את דָוִד להסכים שישלחו אליו את אַבְשָׁלוֹם, אך יוֹאָב לא רצה\אָבָה לבוא לאַבְשָׁלוֹם. אַבְשָׁלוֹם ניסה שנית אך שוב יוֹאָב לא רצה לבוא. |
| כח וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַם שְׁנָתַיִם יָמִים וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה. כט וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ וְלֹא אָבָה לָבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית וְלֹא אָבָה לָבוֹא. |
| אַבְשָׁלוֹם אמר לעבדיו ללכת לחלקת שדה השְּׂעֹרִים של יוֹאָב הנמצאת לידו ולהצית אותה באש. כך עושים העבדים, ויוֹאָב בא לאַבְשָׁלוֹם ושואל אותו למה עבדיו עשו כך? |
| ל וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי וְלוֹ שָׁם שְׂעֹרִים לְכוּ והוצתיה [וְהַצִּיתוּהָ] בָאֵשׁ וַיַּצִּתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶת הַחֶלְקָה בָּאֵשׁ. לא וַיָּקָם יוֹאָב וַיָּבֹא אֶל אַבְשָׁלוֹם הַבָּיְתָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶךָ אֶת הַחֶלְקָה אֲשֶׁר לִי בָּאֵשׁ. |
| אַבְשָׁלוֹם עונה שהרי שלח לקרוא לו לבוא אליו. אַבְשָׁלוֹם ביקש לשלוח את יוֹאָב ללכת למֶּלֶךְ ולאמר לו שאינו מבין למה בא מִגְּשׁוּר ליְרוּשָׁלַיִם, הרי היה לו טוב שם. לכן עכשיו הוא מבקש לפגוש את הַמֶּלֶךְ, ואם יש בו עוד איזה חטא שמונע זאת אז על דָוִד להוציאו להורג בשל כך. |
| לב וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר בֹּא הֵנָּה וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר טוֹב לִי עֹד אֲנִי שָׁם וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן וֶהֱמִתָנִי. |
| יוֹאָב בא לדָוִד ומוסר לו את הדברים הללו. דָוִד קורא אליו את אַבְשָׁלוֹם שמשתחווה לפניו על הארץ, ודָוִד נושק לו. |
| לג וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיַּגֶּד לוֹ וַיִּקְרָא אֶל אַבְשָׁלוֹם וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם. |
ציטוטים נבחרים
| פסוקים | |
|---|---|
| ז | וַיֹּאמְרוּ 'תְּנִי אֶת מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת הַיּוֹרֵשׁ', וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי (שום) שִׂים לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. |
| כ"ה- כ"ו | וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד, מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם. כו וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ, וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ, וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ. |
| ל"ג | וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם. |