עַלַמַּפָּה

זְרֻבָּבֶל היה נצר לשושלת בית דָּוִד בהיותו בנו של שְׁאַלְתִּיאֵל בן יְכָנְיָה\יְהוֹיָכִין - מלך יְהוּדָה שיצא לגלות בבָּבֶל. זְרֻבָּבֶל היה המנהיג המדיני של העם בימי שיבת ציון ומונה לשמש כפַּחַת יְהוּדָה מטעם השלטון הפרסי, בעוד יֵשׁוּעַ שימש ככֹּהֵן הַגָּדוֹל, ושניהם נזכרים בראש רשימת מנהיגי הגולים ששבו לארץ בעקבות הצהרת כּוֹרֶשׁ. יש המזהים את זְרֻבָּבֶל עם שֵׁשְׁבַּצַּר הנזכר כנָּשִׂיא לִיהוּדָה, אשר לו מסר כּוֹרֶשׁ מלך פָּרַס את כלי המקדש כדי שיביאם ליְרוּשָׁלַיִם ואשר גם הוא מונה לשמש כפַּחַת יְהוּדָה מטעם השלטון הפרסי והחל לקדם את בניית המקדש.

ב-א' תִּשְׁרֵי שאחרי השיבה לערים בארץ נערכה אספת עם בה זְרֻבָּבֶל ויֵשׁוּעַ בנו את מִזְבַּח המקדש במקומו המקורי (ללא המקדש עצמו בינתיים) והתחילו להקריב עליו את קורבן התמיד. אח"כ (בחודש אייר של השנה השנייה לשיבת ציון) הם התחילו בבניית היסודות לבית המקדש בעזרת הכוהנים והלויים בני 20 ומעלה ובפיקוח יֵשׁוּעַ, קַדְמִיאֵל, חֵנָדָד וקרוביהם. הבונים הקימו את יסודות המקדש לקול תרועות הכוהנים בחצוצרות, נגינת הלויים במצילתיים, ולקול תרועות העם. זקני העם שזכו עוד לראות בצעירותם את הבית הראשון פרצו בבכי מתוך התרגשות, וקולות השמחה והבכי התערבבו ונשמעו למרחוק.

האֻמּוֹת שמלך אַשּׁוּר הגלה מארצותיהם ויישב בנחלת שבטי ישראל הגולים ביקשו מזְרֻבָּבֶל להצטרף לבניין המקדש כיוון שגם הם עובדים את ה'. זְרֻבָּבֶל סירב לכך ואחר כך הם התחילו להפריע למלאכת הבנייה ושלחו כתבי שטנה למלכי פָּרַס אשר עיכבו את בניית המקדש עד ימי דָּרְיָוֶשׁ (הבנייה חודשה בשנת 2 לדָּרְיָוֶשׁ, והסתיימה בשנתו ה-6 - שנת 516 לפנה"ס).

הנביאים חַגַּי וזְכַרְיָה קראו לבניית המקדש וזְרֻבָּבֶל ויֵשׁוּעַ החלו לבנות אותו בתמיכתם. חַגַּי התלונן על דברי העַם שחשב שעדיין לא בא הזמן המתאים לבניין המקדש, ולכן העַם המשיך לשבת בבתיו המְקורִיים, בעוד בית ה' נותר חָרֵב. חַגַּי הסֵב את תשומת לב שומעיו לקשיים הכלכליים שפקדו אותם בשל ההזנחה הזאת, ועודד אותם שיקבלו עזרה מה' במלאכת הבניה. ה' יַעֲלֶה אז לגדולה את זְרֻבָּבֶל, ויעשה אותו כחותם לה' (עושה דברו)-.

תַּתְּנַי המושל הפרסי (הפֵּחָה) של מחוז עֵבֶר הַנָּהָר (בו נכללה יהוּדָה) בא עם פמלייתו וחקר את הבונים אם קיבלו היתר לבנייה ומה שמותיהם. בעזרת ה' העבודות לא פסקו עד שהמלך דָּרְיָוֶשׁ השיב על הדו"ח של הפֵּחָה. הדו"ח הביא את דברי היהודים שטענו שכּוֹרֶשׁ הוא שנתן את הצו לבנות שוב את המקדש וגם החזיר את כלי המקדש שבזז נְבוּכַדְנֶצַּר לשֵׁשְׁבַּצַּר (זְרֻבָּבֶל?) מושל היהודים, אך מאז פסקו עבודות הבנייה. דָּרְיָוֶשׁ נקרא (אם ירצה) לבדוק ולאשר את קיום הצו של כּוֹרֶשׁ, ולשלוח אז לנציגיו את החלטתו לגבי המקדש.

דָּרְיָוֶשׁ צווה לאתר את הצהרת כּוֹרֶשׁ והיא נמצאה לא בבָּבֶל אלא בגנזך באַחְמְתָא (בירת הקיץ - כיום "המדאן"). המלך צווה על הקמת המקדש ופירט את מידותיו (גובה ורוחב 60 אמה עם נדבך עץ על כל 3 נדבכי אבן - בדומה לבית הראשון) וציין שההוצאות יינתנו מאוצר המלך. תַּתְּנַי ואנשיו מילאו מיד את הצו. היהודים המשיכו בהצלחה את בניית הבית לפי נבואת חַגַּי וזְכַרְיָה, והמלאכה הסתיימה בג' באדר, שנת 6 לדָּרְיָוֶשׁ (515 לפנה"ס). הבית נחנך בשמחה עם העלאת קורבנות רבים על ידי הכוהנים והלויים.

זְרֻבָּבֶל מוזכר גם במראה המנורה של הנביא זְכַרְיָה. מלאך העיר את זְכַרְיָה והראה לו את המנורה בעלת 7 הנרות וזוג ענפי זית הנמצאים לצדדיה. הנביא שאל לפשר המַרְאֶה, והמלאך הסביר שזהו סימן לזְרֻבָּבֶל (שעסק באותם ימים בבניית המקדש) אשר ישיג את מטרתו לא בכח אלא ברוּח ה'. כשהנביא שאל לפשר ענפי הזית, הסביר המלאך שאֵלֶּה שני בְנֵי הַיִּצְהָר (כנראה משל לזְרֻבָּבֶל המנהיג המדיני, וליֵשׁוּעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל). זְרֻבָּבֶל הוא גם, כנראה, האיש המכונה "צֶמַח" במשפטו של יֵשׁוּעַ. יֵשׁוּעַ מוכתר שם בסוף המשפט לכֹּהֵן הַגָּדוֹל, אבל עליו עוד להמתין לבוא "צֶמַח" כדי שתושלם שליחותו. אותו "צֶמַח" נזכר שוב כשה' צווה על זְכַרְיָה להכין עטרות (תכשיטי ראש) מתרומות של 4 גולים, ולהכתיר את יֵשׁוּעַ ככֹּהֵן הַגָּדוֹל. האיש המכונה "צֶמַח" צפוי לבוא אז גם כן ולמשול בהרמוניה עם יֵשׁוּעַ.