עַלַמַּפָּה

דִּיבוֹן היתה במקור עיר מוֹאָבִית, אך סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי כבש אותה מידי מֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן, יחד עם כל שאר הערים המואביות שמצפון לנחל אַרְנוֹן, ומאז היה האַרְנוֹן לגבול בינו לבין ממלכת מוֹאָב. כשסִיחֹן סירב לתת לעַם לעבור בארצו בדרך לארץ המובטחת, העַם יצא מולו למלחמה וכבש את ארצו כולל את כל הארץ שמצפון לאַרְנוֹן. דִּיבוֹן נזכרת כאחת מהתחנות של העַם בדרך לארץ, בין עִיִּים לבין עַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה.

בני השבטים רְאוּבֵן וגָד ביקשו להתנחל באזורים שנכבשו מהָאֱמֹרִים ממזרח ליַרְדֵּן, כולל באזור דִּיבוֹן, כי אזורים אלה מתאימים לגידול מִקְנֶה. אחרי שהבטיחו לצאת חלוצים לפני כל העַם כדי לעזור בכיבוש הארץ שממערב ליַרְדֵּן, מֹשֶׁה חילק ביניהם את הנחלות שמצפון לאַרְנוֹן (מעֲרוֹעֵר וצפונה). דִּיבוֹן ניתנה לשבט גָד, ובני גָד בָּנוּ\שיקמו את העיר, אך אח"כ אזור דִּיבוֹן והמישור שסביבה נזכרים גם ברשימת האתרים שבנחלת רְאוּבֵן.

בימי הנביאים יְשַׁעְיָהוּ ואחריו יִרְמְיָהוּ היתה העיר דִּיבוֹן בידי מוֹאָב, ובקינות של נביאים אלה על ממלכת מוֹאָב נמנית דִּיבוֹן בין ערי מוֹאָב העתידות להחרב (ויש בקינות אלה הדים וביטויים משותפים לקינה הקדומה על חורבן ערי מוֹאָב בימי הכיבוש של סִיחֹן).

נחלת רְאוּבֵן השתרעה מהאַרְנוֹן בדרום ועד חֶשְׁבּוֹן בצפון, ונחלת גָד השתרעה מצפון לחֶשְׁבּוֹן ועד לגִּלְעָד ולכִּנֶּרֶת. כך מסתבר שכמה מערי שבט גָד שכנו באזור הדרומי והמערבי של תחום נחלת רְאוּבֵן, ואלה כוללות את עֲטָרוֹת ועֲטָרוֹת שׁוֹפָן הסמוכה לה, את דִּיבוֹן ואת עֲרוֹעֵר. כמה פירושים ניתנו לכך, כולל שתיאור תחומי הנחלות של רְאוּבֵן ושל גָד שהובאו כאן מספרי בַּמִּדְבָּר ויְהוֹשֻׁעַ מתארים תקופות שונות, או שאולי בני גָד ישבו בערים שבאזורים תחת שלטון מִנְהָלִי של רְאוּבֵן. בכל מקרה, בכתובת מֵישַׁע (ראו להלן) מצויין בין השאר שבני גָד ישבו "מֵעֹלָם" בְּאֶרֶץ עֲטָרוֹת.

דִּיבוֹן המקראית מזוהה עם התל הסמוך לעיירה הירדנית ד'יבאן מעט צפונה מנחל אַרְנוֹן. דרך המלך שהובילה בימי קדם ממצרים צפונה לסוריה ולמזרח עברה בדִּיבוֹן. בתל נמצאו שרידי ישוב כבר מתקופת הברונזה המוקדמת (אלף ה-3 לפנה"ס), ואחרי הפסקה מסוימת שוב יישוב מורחב ומפותח יותר בתקופת הברזל, שכלל חומות מחוזקות ומגדלים, וגם איזור של אחוזות קבורה משפחתיות מצפון-מזרח לתל.

בשנת 1868 התגלתה מצבת בזלת בגובה של כמטר שהציב המֶלֶךְ המואבי מֵישַׁע בדִּיבוֹן. במצבה, מֵישַׁע מזכיר את אויבי מוֹאָב - עָמְרִי ובנו אַחְאָב מלכי יִשְׂרָאֵל, ומתפאר שהושיע את מוֹאָב מִיָּדָם. הוא ממשיך ומפרט את הכיבושים הרבים שעשה באזור שמצפון לאַרְנוֹן (מדִּיבוֹן הסמוכה לאַרְנוֹן ועד מֵידְבָא ונְבוֹ בצפון), ואת ביצור דִּיבון בחומות, מגדלים ומצודה\קִרְחֹה, ובנייתה כעיר מלוכה בעזרת השבויים הישראלים. מַצֶּבֶת מֵישַׁע כתובה בגירסא של הכתב הפיניקי-עברי, ובלשון המואבית הקרובה ללשון העברית של אותה תקופה, ובמיוחד ללהג שהיה נהוג באזורי ממלכת יִשְׂרָאֵל.