עַלַמַּפָּה

אַהֲרֹן היה בנם של עַמְרָם ויוֹכֶבֶד, ואחיהם של מֹשֶׁה ושל מִרְיָם. כשה' הטיל על מֹשֶׁה ללכת ולשחרר את בני ישראל מפַּרְעֹה במִצְרָיִם, מֹשֶׁה התלונן שהוא כבד לשון. ה' ענה שהוא שגרם לזאת כמובן, ושהוא כבר יאמר לו מה לאמר. אַהֲרֹן אחיו אשר מדבר היטב, יהיה לו לפה כדי לאמר את הדברים שמֹשֶׁה יבקש ממנו לאמר בשם ה'-.

אַהֲרֹן הלך עם מֹשֶׁה לכל הופעותיו מול העַם ומול פַּרְעֹה. הוא (יחד עם המטה שלו) גם השתתף באופן פעיל בחלק ממעשי המופת שמֹשֶׁה עשה מול פַּרְעֹה, למשל: מֹשֶׁה ביקש מאַהֲרֹן להטיל את מטהו שהפך לנחש; הוא צווה עליו להטות את המטה על כל מקורות המים שהפכו לדם; אַהֲרֹן הטה את ידו על מקווי המיים ועלו מהם הצְפַרְדְּעִים, הוא הכה עם מטהו את האדמה ועלו ממנה כִּנִּים; מֹשֶׁה ואַהֲרֹן זרקו לשמיים פִּיחַ כִּבְשָׁן לפני פַּרְעֹה וירד אבק על כל הארץ ומילא אותה בשְׁחִין. פַּרְעֹה, העַם וגם ה' פנו פעמים רבות אל מֹשֶׁה ואל אַהֲרֹן יחדיו (כמו כשהעַם התלונן על הרעב, או כשה' זימן את מֹשֶׁה ואת אַהֲרֹן לעלות יחדיו עלהַר-סִינַי).

אחרי שה' מסר את 10 הדיברות, ואת חוקי ספר הבְּרִית-, מֹשֶׁה, אַהֲרֹן ו-2 בניו, ו-70 זקנים הוזמנו לעלות ולראות את ה' כשלרגליו הדום סַּפִּיר טהור כשמיים. ה' לא פגע בהם והם נשארו לסעוד שם מהזבח. מֹשֶׁה מינה את אַהֲרֹן ואת חוּר לשפוט את העַם בזמן שהוא עלה לבדו להר ושהה שם 40 יום כדי לקבל את לוחות הברית.

כחלק מהמצוות הקשורות למִּשְׁכָּן שמֹשֶׁה קיבל מה' בהר סיני - ה' תיאר בפירוט את בגדי הכוהנים שישרתו בו - לאַהֲרֹן כְתֹנֶת, עליה מְעִיל, ועליו אֵפוֹד, שעליו תלוי החֹשֶׁן עם 12 אבניו. אַהֲרֹן גם ילבש חגורה (אַבְנֵט), צִּיץ (סרט) על המצח, ומִּצְנָפֶת לראש. בני אַהֲרֹן ילבשו רק כְתֹנֶת, אַבְנֵט, מִגְבָּעוֹת לראש, ומכנסי בד. ה' פירט גם את הלכות טקס הקדשת אַהֲרֹן ובניו לכהונה עם פר החַטָּאת, אֵיל העֹלָה לה', ואֵיל המִלֻּאִים, רחיצתם בכיור ומשיחתם בשמן, ומֹשֶׁה אמנם ביצע אח"כ את ההקדשה כנדרש בטקס החנוכה של המִּשְׁכָּן.

כשמֹשֶׁה התעקב על הָהָר, העַם דרש מאַהֲרֹן אלוהים אחרים שידריך אותם במקום ה'. אַהֲרֹן ביקש מהם את נזמי הזהב שלהם ויצר מהם פסל של עֵגֶל. העַם אמר שהעֵגֶל הוא האלוהים שהוציאם ממצרים, ואַהֲרֹן הקים לכבודו מזבח והזמין את העַם לבוא למחרת ולחגוג עם העֵגֶל. למחרת העַם זבח לעֵגֶל, חגג בסעודות והיה "מצחק" שם. ה' רצה להשמיד את העַם אך מֹשֶׁה שכנע אותו להמנע מכך. כשמֹשֶׁה ירד מהָהָר וראה את החגיגות סביב העֵגֶל הוא התמלא בעצמו בכעס, שבר את הלוחות, שרף וטחן את פסל העֵגֶל עד דק, פיזר את עפרו על המים והשקה בהם את העַם. מֹשֶׁה התלונן בפני אַהֲרֹן, ותהה כיצד העַם גרם לו להביאם לחטא גדול שכזה? אַהֲרֹן ענה שמֹשֶׁה הרי מודע וודאי לאופיו הרע של העַם. הם ראו שמֹשֶׁה לא הופיע וביקשו שאַהֲרֹן יכין להם אלוהים אחרים שיוביל אותם במקומו.

במעמד הר סִּינִי ה' גם מסר למֹשֶׁה ולאַהֲרֹן את קובץ החוקים המופיע בספר וַיִּקְרָא, כדי שימסרו אותם לעַם ולכוהנים. חלק מהחוּקִים נועדו לכל העַם (הלכות הכַּשְׁרוּת, טומאות הגוף וההִטַּהֲרוּת מהן, המַעְשַׂר, החגים, המועדים, שנות השְׁמִיטָּה והיוֹבֵל, ועוד) אבל רוב החוּקִים נועדו להסדיר את הפולחן ע"י הכוהנים (אַהֲרֹן, בניו וצאצאיהם). אלה בעיקר נוגעים להלכות הקרבת הקורבנות השונים, הפולחן בחגים ובמועדים, והקפדה על קְדֻשַּׁת הַכֹּהֲנִים, כך שלא יחללו את קדושת מקומות הפולחן עם פגמים גופניים או אחרים. נמסרו גם הלכות טקס המִּלֻּאִים של אַהֲרֹן ובניו בו הם הוקדשו לכהונה. אחרי הטקס, נָדָב וַאֲבִיהוּא, מִבְּנֵי אַהֲרֹן, לקחו אֵשׁ זרה (שלא מן המזבח) לקודש הקודשים, וה' הוציא אֵשׁ שהרגה אותם. מֹשֶׁה צווה על הוצאת הגופות מהמשכן, והורה לאַהֲרֹן להמנע ממנהגי אבלות (כראוי לכוהן הגדול).

גם רוב המצוות של ה' שנמסרו בספר בַּמִּדְבָּר ניתנו למֹשֶׁה ולאַהֲרֹן יחדיו (אחרי מות אַהֲרֹן, המצוות ניתנות למֹשֶׁה ולאֶלְעָזָר בן אַהֲרֹן, יורשו). אלה כוללות את המצוות לעַם לטווח הארוך (כמו הלכות הַלְוִיִּם, הלכות פָרָה אֲדֻמָּה וטוהרה) וגם הנחיות מידיות (כמו בצוע מִפְקַדים, סדר החניה והצעדה בַּמִּדְבָּר, וחלקם של הַלְוִיִּם בכך). חלק מהמצוות הקשורות ישירות לכוהנים וללְוִיִּים (השמירה על הקודשים, הלכות הקורבנות, פדיון בכורות, והמַּעֲשֵׂר) נמסרו לאַהֲרֹן בלבד (בלי מֹשֶׁה).

כשהעַם חנה בחֲצֵרוֹת, מִרְיָם וְאַהֲרֹן ביקרו את מֹשֶׁה על כך שנָשָׂא אִשָּׁה כֻּשִׁית, וטענו שאין לו בלעדיות על הקשר עם ה'. מֹשֶׁה לא הגיב, בגלל צניעותו, אבל ה' הופיע לפני שלושתם והבהיר שרק לפני מֹשֶׁה הוא מופיע באופן ישיר. ה' העניש את מִרְיָם בצרעת, והיא הבריאה רק בעקבות תפילתו של מֹשֶׁה.

בימי פרשת קֹרַח וְעֲדָתוֹ, טענו המורדים בפני מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן שאין הצדקה למנהיגותם. חלק מהמורדים נבלעו באדמה שפערה את פיה, וחלקם נשרפו כשניסו להקריב קְּטֹרֶת בעצמם. העַם התלונן על ההרוגים וה' העניש אותם שוב במַּגֵּפָה, עד שאַהֲרֹן רץ לאזור המוּכֶּה וכיפר על העַם בקְטֹרֶת. מֹשֶׁה אסף 12 מטות מנשיאי השבטים וגם מטה אחד שעליו היה רשום שמו של אַהֲרֹן. מֹשֶׁה הניח את המטות מול אֲרוֹן הָעֵדוּת, ולמחרת רק המטה של אַהֲרֹן פרח והוציא שְׁקֵדִים. כך ה' הבהיר את בחירתו בבני אַהֲרֹן להיות לכוהניו, והשתיק את מתנגדיו.

בפרשת מֵי המְרִיבָה העַם שוב התלונן על צָמָא, וה' צווה על מֹשֶׁה להוציא מַיִם מהַסֶּלַע. מֹשֶׁה אסף את העַם, ושאל (בציניות?) אם הם באמת חושבים שהוא יכול להוציא להם מַיִם מהַסֶּלַע? מֹשֶׁה בכל אופן הכה בסֶּלַע ואמנם יצאו ממנו מַיִם, אבל ה' כעס על חוסר האמונה שהשתמעה מדברי מֹשֶׁה, והעניש אותו ואת אחיו אַהֲרֹן בכך שלא יזכו להגיע לארץ.

אחרי מות מִרְיָם בקָּדֵשׁ, העַם המשיך במסעו וחנה בהֹר הָהָר שליד גבול אֱדוֹם. ה' הודיע שאַהֲרֹן עומד למות, כי כאמור נגזר עליו שלא להגיע לארץ. על מֹשֶׁה ללוות את אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ להָר, להלביש את אֶלְעָזָר בבגדי הכהונה של אַהֲרֹן, ושם אַהֲרֹן ימות. כך נעשה אל מול כל העַם, ומֹשֶׁה ירד מהָהָר אל העַם שהתְאַבֵּל על אַהֲרֹן במשך 30 יום.