עַלַמַּפָּה

נַחַל מִצְרַיִם המכונה גם נְּהַר מִצְרַיִם או שִׁיחוֹר מִצְרַיִם, מופיע במקרא תמיד בהקשר של הגדרת הגבול הדרומי של הארץ המובטחת או של הארץ בפועל. כך הוגדר גבול הארץ שהובטחה לאַבְרָם בברית בין הבתרים, ולמֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב. יְהוֹשֻׁעַ לא הספיק לכבוש את הארץ עד נְּהַר מִצְרַיִם, אך הנהר נקבע כגבול הדרומי של מחוז החוף של נחלת שבט יְהוּדָה, שכלל את אזור ערי הפלישתים עד נַחַל מִצְרָיִם.

נראה שנְּהַר מִצְרַיִם שימש כהגדרת הגבול המקסימלית של הארץ האידאלית המובטחת, יחד עם לְבוֹא חֲמָת שבסוריה ששימש כך להגדרת הגבול הצפוני המקסימלי. אך לתקופה מוגבלת בימי הממלכה של דָוִד ושל שְׁלֹמֹה אמנם הגיעו הגבולות "מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם", כפי שמעיד מוצאם של הבאים לחגיגות הבאת הארון לירושלים בימי דָוִד, ולחגיגות חנוכת המקדש בימי שְׁלֹמֹה. ב מצוין שכשנְבוּכַדְנֶאצַּר מלך בָּבֶל כבש את הארץ הוא לקח מהמִצְרִים את כל מה שצבאם עוד החזיק בין נחל מִצְרַיִם עד ועד נהר הפְּרָת.

נְּהַר מִצְרַיִם שנחשב כאמור כגבול שבין מצרים לכנען, מזוהה בד"כ עם היובל המזרחי של הנילוס\יאוֹר בימי קדם (הפלוסיון), או עם נחל אל-עריש. רוב הפרשנים הקדומים תמכו בזיהוי עם הנילוס, והנילוס הוא כמובן הנהר העיקרי של מצרים. אך יש שיטענו שהפלוסיון הוא מרכזי מדי כדי להחשב כגבולה של מצרים, ומערבי מדי מכדי להחשב כגבולה של כנען. לפי הפסוק ב משתמע גם אולי שנַחַל מִצְרָיִם אינו רחוק יותר מדי מערי הפלישתים שבדרום הארץ.

רוב החוקרים כיום תומכים בזיהוי של נְּהַר מִצְרַיִם המקראי עם נחל אל-עריש, ומסורת הזיהוי הזו היא גם כן קדומה ביותר - כך הוא זוהה בתרגום השבעים (תרגום מהמאה ה2-3 של התנ"ך ליוונית) וגם במפת מידבא (מפה ביזנטית של ארץ ישראל מהמאה ה6-7). ואדי אל עריש הוא הנחל העיקרי בחצי האי סיני ומנקז כשליש משטחו (וכך מבין נהרות מצרים, הוא השני רק לנילוס בשטח הניקוז שלו). הנחל הוא נחל אכזב וזורם רק בזמן שטפונות, אז הרוב המכריע של המים נספגים באדמה, והשאר נשפכים לים באל-עריש (בצפון סיני, כ-75 ק"מ דרום-מערבית מעזה).