עַלַמַּפָּה

הַר סִינַי (המכונה גם הַר חֹרֵב או הַר פָּארָן) הוא הַר הָאֱלֹהִים, ממנו בא ה', ושם הוא הופיע בפני מֹשֶׁה בסְּנֶה הבֹּעֵר, ואח"כ שוב בפניו ובפני כל העַם במעמד הַר סִינַי, ושם הוא הופיע גם בפני אֵלִיָּהוּ הנביא.

פרשת הסְּנֶה הבֹּעֵר: אחרי שמֹשֶׁה ברח מפַּרְעֹה למִדְיָן ונישא לצִפֹּרָה בת יִתְרוֹ, מֹשֶׁה יצא לרעות את צאן יִתְרוֹ והגיע להר חֹרֵב, שם הוא ראה סְנֶה בוער שאינו נאכל באש. בלהבה נראה מלאך ה' שקרא לו בשמו וצווה עליו להשיל את נעליו בשל קדושת האדמה במקום. ה' הודיע שהוא ראה את סבל עמו ושהוא עומד להצילו ולהעלותו לארץ המובטחת. ה' שלח את מֹשֶׁה להוציא את העם מידי פַּרְעֹה, וניבא שהם צפויים לעבוד את ה' בהר הזה ממש.

מעמד הַר סִינַי: ואמנם, בחודש ה-3 ליציאה ממִצְרָיִם, העַם הגיע להר סִינַי ומֹשֶׁה עלה עליו. כעבור 3 ימים נשמעו קולות ושופר והָהָר עישן ורעד כשה' ירד אל ראש הָהָר באש, ודיבר אל מֹשֶׁה בעוד העַם שומע גם כן את הדברים. כך ה' מצווה את 10 הדברות, ואת חוקי ספר הברית-.

מֹשֶׁה, אַהֲרֹן ו2 בניו, ו70 זקנים עלו להשתחוות לה' מרחוק וראו את ה' ולרגליו הדום סַּפִּיר טהור כשמיים. מֹשֶׁה הקים מזבח במקום וכרת ברית לעם שהתחייב לקיים את המצוות, ואז עלה להר המכוסה ענן למשך 40 יום כדי לקבל את לוחות הברית. ה' מסר שם למֹשֶׁה את תיאור המִּשְׁכָּן וְכֵלָיו, וכללי הפולחן בו בידי הכוהנים. על מצוות רבות נוספות שמובאות בספר וַיִּקְרָא נאמר שהן נמסרו למֹשֶׁה בְּהַר סִינָי .

בזמן שמֹשֶׁה התעקב על הָהָר, העַם דרש מאַהֲרֹן אלוהים אחרים והוא הכין להם עגל זהב. ה' רצה להשמידם אך מֹשֶׁה שיכנע אותו לסלוח להם. מֹשֶׁה ירד מהָהָר ושבר את הלוחות, אבל אח"כ הוא חזר שוב להר עם לוחות חדשים, וה' ירד בענן וכתב עליהם שוב את הדיברות. המִּשְׁכָּן הוקם לפי ההנחיות של ה' (ע"י בְּצַלְאֵל) ואַהֲרֹן ובניו הוקדשו לכהן בו. העַם חנה סה"כ במשך כשנתיים באזור הַר סִינַי, עד שהֶעָנָן עלה מעל המִשְׁכַּן והעַם עזב את המקום והמשיך הלאה בנדודיו בַּמִּדְבָּר.

אֵלִיָּהוּ הנביא בהַר סִינַי: אחרי שנודע לאִיזֶבֶל על הטבח שעשה אֵלִיָּהוּ בנביאי הבַּעַל, היא צוותה להורגו, והוא ברח למִּדְבָּר באזור בְּאֵר שֶׁבַע. מלאך נתן לו מזון שהספיק לו ללכת 40 יום עד שהגיע להַר חֹרֵב. אֵלִיָּהוּ לן במערה בהַר, ושמע קול השואל "מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ?". אֵלִיָּהוּ ענה שהוא קנאי לה' ואחרי שהרגו את שאר הנביאים והרסו את מזבחות ה', הם מבקשים גם את נפשו. הקול ענה שה' יתגלה לא ברוח, רעש או באש אלא בקול דממה דקה. אח"כ ה' צווה על אֵלִיָּהוּ למשוח את חֲזָאֵל למלך על דַמָּשֶׂק, את יֵהוּא למלך על יִשְׂרָאֵל, ואת אֱלִישָׁע מֵאָבֵל מְחוֹלָה לנביא במקומו.

המקרא כולל כמה סימנים המרמזים על מקומו הכללי של הַר סִינַי. הָהָר ניצב בַּמִּדְבָּר שבין מִצְרַיִם לארץ, כלומר במדבר סִינַי (המכונה כנראה גם בשם מִדְבַּר פָּארָן). בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הגיעו להַר סִינַי אחרי 3 חודשים של נדודים ממִצְרַיִם. על קָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ שבצפון מִדְבַּר פָּארָן נאמר שהיא נמצאת במרחק של 11 ימי מסע מֵחֹרֵב "דֶּרֶךְ הר שֵׂעִיר". אח"כ מסופר על אֵלִיָּהוּ הנביא שיצא להַר סִינַי אחרי שהלך ברגל יום אחד מבְּאֵר שֶׁבַע, והגיע להַר בדרך נס אחרי שהלך עוד 40 ימים.

בכל זאת, הסימנים הללו אינם מספיקים לזיהוי מדויק של הָהָר, ולמרות העניין הברור בזיהוי האתר של הַר סִינַי, הרי שכל ההצעות הרבות שהובאו לאורך השנים לזיהויו אינן חורגות מגדר השערה. יש הטוענים אפילו שמקומו של הָהָר נשכח כבר בתקופת המקרא. הזיהוי של הַר סִינַי קשור בזיהוי של שאר האתרים המוזכרים במסלול הנדודים של בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, ובמיוחד בזיהוי של ים סוּף, אך למרבה הצער לא נמצא עדיין זיהוי מבוסס מספיק לרוב המכריע של רשימת מקומות אלה. במפה כאן מוצגות 3 ההשערות הידועות יותר .

לפי מסלול 1 (המקובל למשל על ברטלט ופלמר), בני ישראל חצו את "ים סוּף" בצפון מפרץ סואץ והמשיכו לאורך המפרץ (דרך מָרָה - אולי עין חוארה, ואֵילִם - אולי עין ע'רנדל) פגשו שוב את ים סוּף וחתכו מזרחה לאזור ג'בל מוסה. גוש ההרים של ג'בל מוסה וג'בל קתרינה (הגבוה שבהרי מִצְרָיִם) מזוהה כ"הר סִינַי" עוד מהתקופה הרומית ביזנטית, ובמאה ה-4 לספירה כבר נתקבע זיהוי זה במסורת הנוצרית.

לפי מסלול 2 (שהוצע ע"י פרופ' מנשה הראל), בני ישראל חצו את "ים סוּף" בין האגמים המרים הקטן והגדול, והמשיכו משם עד אזור ואדי סודר (דרך מָרָה - אולי ביר אל מורה, ואֵילִם - אולי עויון מוסה מרובה המעיינות). משם הם חתכו מזרחה לג'בל סין בישר, המשוער כאן כ"הר סִינַי". הזיהוי של הָהָר מבוסס בין השאר על שמו, על צורתו הבולטת, על התאמת המקום לשהייה הארוכה של העַם שם, ועל קירבתו היחסית למִצְרָיִם המתאימה למפגש של אַהֲרֹן עם מֹשֶׁה שם.

לפי מסלול 3 (שהוצע בין השאר ע"י בנימין מזר), "ים סוּף" הוא הימה הסירבונית בצפון חצי האי, אשר לצפונה עובר שביל חולי צר המפריד בינה לבין הים. לפי ההשערה, בני ישראל עברו על שביל זה לכוון מזרח, ואח"כ המשיכו לאורך החוף עד אזור אל עריש, ומשם לאורך נַחַל מִצְרַיִם עד לפני ג'בל חלאל המשוער כאן כ"הר סִינַי". כנגד הצעה "צפונית" זו, יש המצביעים על כך שהיא אינה מתאימה למרחק של 11 יום בין הַר חֹרֵב לקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ כפי שנמסר בספר דְּבָרִים.