עַלַמַּפָּה

בימי מְנַחֵם מלך יִשְׂרָאֵל עלה פוּל (תִּגְלַת פְּלֶסֶר?) מלך אַשּׁוּר על הארץ. מְנַחֵם נאלץ לשלם לו תמורת מלכותו 100 כיכרות כסף שהשיג במיסים כבדים על נכבדי העם, ומלך אַשּׁוּר עזב את הארץ. מאוחר יותר בימי פֶּקַח מלך יִשְׂרָאֵל עלה תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר שוב על יִשְׂרָאֵל וקרע ממנה את הגִּלְעָד הגָּלִיל ואת ארץ נַפְתָּלִי (כולל את עִיּוֹן, אָבֵל בֵּית מַעֲכָה, יָנוֹחַ, קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל וחָצוֹר) והגלה את תושביהם לאַשּׁוּר.

פֶּקַח ורְצִין מלך אֲרָם צרו על אָחָז מלך יְהוּדָה ביְרוּשָׁלַיִם ורְצִין גם השיב את אֵילַת לאֲדוֹמִים. אָחָז קרא אז לעזרת תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר שאמנם הגיע, אך במקום לעזור לאָחָז הוא רק גרם לו לצרות. אָחָז שילם לתִּגְלַת פִּלְאֶסֶר שוחד מאוצרות המקדש, ותִּגְלַת פִּלְאֶסֶר כבש את דַּמֶּשֶׂק, הגלה את תושביה והרג את רְצִין. אָחָז הלך אח"כ לפגוש את תִּגְלַת פְּלֶסֶר בדַּמֶּשֶׂק, ראה שם מזבח ושלח את תוכניתו לאוּרִיָּה הַכֹּהֵן כדי שיכין מזבח דומה במקדש ביְרוּשָׁלַיִם.

עשרות השנים שקדמו לעליית תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר ה-3 לשלטון היו שנות חולשה יחסית של אַשּׁוּר, כשהאויב הראשי שלה, ממלכת אֻרַרטֻ הצפונית, הצליחה להתחרות בהצלחה עם אַשּׁוּר על השליטה באזורים של סוריה וטורקיה של ימינו וגם מזרחה משם. תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר עלה למלוכה בנסיבות לא ברורות (745 לפנה"ס) והקשר שלו למשפחת המלוכה גם כן אינו וודאי, כשתעודות שונות מזהות אותו כבנו של אדד-נִרַרִ השלישי או של בנו אשור-ניררי החמישי, ויש המשערים שתִּגְלַת פִּלְאֶסֶר עלה למלוכה אחרי אשור-ניררי החמישי בעקבות מרידה.

תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר החל את תקופת שלטונו במהירה עם סדרת מסעות כיבוש מוצלחים שהכפילו את שטחי הממלכה ויצרו בפועל מערכת אימפריאלית רב לאומית שהשתרעה בסופו של דבר לאורך הסהר הפורה עד סוריה והים התיכון, ארץ ישראל ועד גבול מִצְרַיִם. תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר סיפח את רוב השטחים הכבושים למדינה האשורית כמחוזות\פחוות מוגבלות בגודלן ומעלות מסים סדירים תחת שלטון של פחה מקומי, להבדיל מהנוהג הקודם של מלכי אַשּׁוּר להסתפק בשלטון של מלכים ווסאלים מקומיים במדינות אוטונומיות יחסית ומעלות מנחה. תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר ביסס גם את המנהג האַשּׁוּרי של חילופי אוכלוסין בקנה מידה נרחב בין הארצות הכבושות.

את מלחמותיו התחיל תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר בשנותיו הראשונות על כס המלוכה כשלחם בהצלחה וסיפח אזורים נרחבים בארץ בָּבֶל ובאזור הרי הזגרוס שמדרום ומדרום-מזרח לארץ אַשּׁוּר, ואח"כ גם צפונה משם באזור כורדיסטאן. בשנים הבאות (738-743 לפנה"ס) פנה תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מערבה כדי לטפל באויב מאֻרַרטֻ ולהשיב לאַשּׁוּר את השליטה באזורים שבין נהר הפְּרָת לים התיכון, כשמוקד המאבק היה על ארץ אַרְפָּד. תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר הביס את כוחות סַרדֻר מלך אֻרַרטֻ שבא לתמוך באַרְפָּד, וכעבור 3 שנות מצור כבש וסיפח לאַשּׁוּר את אַרְפָּד עצמה (740 לפנה"ס).

תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר ניצל בשנים אלה את נסיגת אֻרַרטֻ והשתלט על הארצות שבצפון סוריה והחִדֶּקֶל העליון, והחל במדיניות חילופי האוכלוסין כשהגלה רבים מאזורים אלה לארץ אַשּׁוּר והושיב במקומם גולים מארץ בָּבֶל ומהרי הזגרוס שנכבשו קודם לכן. הארצות שגבלו כעת מדרום עם סוריה האַשּׁוּרית, כמו זו של רְצִין מלך אֲרַם דַמָּשֶׂק ושל מְנַחֵם מלך יִשְׂרָאֵל, שמרו בינתיים על עצמאותן אך נאלצו להעלות מס לאַשּׁוּר. תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר חזר בשנים הבאות (735-737 לפנה"ס) לבסס את שלטון אַשּׁוּר באזור הזאגרוס ומערב איראן ובכך לאגף את ארץ אֻרַרטֻ גם מכוון דרום-מזרח. לבסוף פלש תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר לאֻרַרטֻ עצמה והטיל מצור על וַאן בירתה. העיר לא נכבשה אך אזורים נרחבים של ממלכת אֻרַרטֻ המוחלשת סופחו לאַשּׁוּר ואֻרַרטֻ חדלה מלהוות איום כלשהו על האימפריה האַשּׁוּרית המתפתחת.

ב-3 השנים הבאות (732-734) שב תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר למערב והתמקד הפעם בארצות שמדרום סוריה ועד גבול מצרים, כולל ממלכת יִשְׂרָאֵל. הוא החל בכיבוש ערי פְלֶשֶׁת שבחוף הדרומי של הארץ עד לנַחַל מִצְרַיִם שם הציב מצבה לסימון הגבול של אַשּׁוּר עם מִצְרַיִם. בשלב זה נכנעו לפניו רוב מלכי האזור כולל אָחָז מלך יְהוּדָה, ומלכי אַשְׁקְלוֹן, ממלכת עַמּוֹן ומוֹאָב והחלו להעלות לו מס, מלבד רְצִין מלך אֲרַם ופֶּקַח מלך יִשְׂרָאֵל וגם העיר צֹר שהתאחדו כדי להתנגד לפולש האַשּׁוּרי. תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר הגיב בכיבוש וסיפוח ממלכת אֲרַם דַמָּשֶׂק אחרי שתי שנות מצור על העיר. בכלל זה נכבש גם הַגִּלְעָד והעיר עַשְׁתָּרוֹת שכיבושה מונצח בתבלית ששרד בארמון של תִּגְלַת-פַּלְאֶסֶר בכָּלַח\נִמְרֹד. תִּגְלַת-פַּלְאֶסֶר קרע גם את אזור הגָּלִיל מממלכת יִשְׂרָאֵל, סיפח אותו כפחווה אשורית והגלה את תושבי הגָּלִיל לאַשּׁוּר. המקרא מזכיר כאמור בהקשר זה את המסע בו כבש את עִיּוֹן, אָבֵל בֵּית מַעֲכָה, יָנוֹחַ, קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל וחָצוֹר, וכתובת של תִּגְלַת-פַּלְאֶסֶר עצמו מזכירה את כיבוש הגָּלִיל והגליית התושבים של חַנָּתֹן, יטבה, רוּמָה ומרום.

בשנותיו האחרונות התמקד תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר בכיבוש ובהטמעת הסיפוח של ארץ בָּבֶל. אַשּׁוּר התייחסה מימי קדם לשכנתה מדרום בשילוב של כבוד ותוקפנות, ובמאות השנים הקודמות לימי תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר הרחיבה אַשּׁוּר את השפעתה על בָּבֶל ואף דאגה לעתים להמליך עליה מלכים ווסאלים מקומיים שיסורו למרות אַשּׁוּר. כך מָלַךְ נבו-נאציר בבָּבֶל כווסאל של תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר, ובנו נבו-נאדין-זרי הספיק למלוך כשנתיים לפני שנרצח ע"י נבו שומה-אוכין השני שבעצמו נרצח כחודש אח"כ ע"י נבו-מוכין-זרי (732 לפנה"ס). בשנה הבאה עלה תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר על ארץ בָּבֶל, ובשנת 729 לפנה"ס הביס את נבו-מוכין-זרי והכריז על עצמו כמלך בָּבֶל, ואף קיים את התפקידים הטקסיים והדתיים הקשורים במעמד זה.

כך איחד תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר את מלכויות אַשּׁוּר ובָּבֶל כפי שנהגו גם מלכי אַשּׁוּר שבאו אחריו, אך השליטה בבָּבֶל המשיכה להיות בעייתית ומלכי אַשּׁוּר נאלצו להתמודד עם מהומות ומרידות רבות שפגמו ביציבות של האימפריה. כך שיתף מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן פעולה עם הכובש האשורי וזכה להמשיך ולשלוט על בית יַכִּין שבדרום מסופוטמיה מטעם אַשּׁוּר גם בימי שַׁלְמַנְאֶסֶר ה-5 בנו של תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר שמת 727 לפנה"ס. אך כשפרצו מהומות ברחבי האימפריה עם עליית סַרְגוֹן ה-2 לשלטון, ניצל מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן את המצב והכריז על עצמו כמלך בָּבֶל, ונזכר כך בהקשר למשלחת הבבלית לחִזְקִיָּהוּ מלך יְהוּדָה .