עַלַמַּפָּה

א. תורת הקורבנות:

באופן כללי הקורבנות נזבחים על המזבח הגדול שמול אוהל מועד, בו דולקת אש תמיד. אסור לשחוט בהמת קורבן (שׁוֹר, כֶּבֶשׂ, או עֵז) שלא כחלק מהבאתה לקורבן מול המִשְׁכַּן, כדי למנוע זבחים ברחבי הארץ. קורבן של חַיָּה תמיד יהיה מחַיָּה תמימה\חסרת-מוּם ושלא נטמאה. הסֵפֶר מגדיר לכל סוג קורבן את תפקיד המקריב - מביא הקורבן, ואת תפקיד הכוהן המקריב. הקורבן עצמו נשרף כולו (בעוֹלָה), או רק בחלקו - ואז השארית נמסרת לכוהן המקריב, ולפעמים גם לשאר הכוהנים, למשפחתם הקרובה, ולעבדיהם או למביא הקורבן (בקורבן שְׁלָמִים). קורבנות המִּנְחָה, החַטָּאת, והאָשָׁם, הם מדרגת קְדוּשָׁה גבוהה של קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, ולכן הם נאכלים רק ע"י זכרי הכוהנים ורק בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד. כמו כן, אסור לאדם במצב טומאה להתקרב לקורבנות הקָדָשִׁים וכל מה שנוגע בקֹדֶשׁ קָדָשִׁים מתקדש בעצמו.

הַחֵלֶב\השומן והַדָּם אסורים למאכל, ויש להוסיף מלח לכל הקורבנות. זבח תּוֹדָה חייב להאכל ביום הקרבתו, לעומת נֶדֶר ונְדָבָה המותרים למאכל גם יום אחרי הקרבן, אבל את השאריות שנותרות ביום השלישי יש לשרוף ולא לאכול. חית קורבן חייבת לשהות אצל אִמָּהּ לפחות 7 ימים לפני שתוקרב, ואין להקריב שׁוֹר אוֹ שֶׂה עם בְּנוֹ.

עוֹלָה: הקורבן נשרף כולו, ולכן אינו משמש למאכל. העוֹלָה היא או של בְּהֵמָה (בָּקָר או צֹּאן) ממין זכר או של עופות (תֹּרִים או יונים). במקרה של בְּהֵמָה, המקריב שוחט את החיה, מפשיט את העור, חותך, ומנקה אותה, והכוהן זורק את דָּם החיה סביב משטח המזבח, וזובח את חלקיה, עד שיישרפו לגמרי. במקרה של עוף, הכוהן שובר את המפרקת ואת הגוף, סוחט את הַדָּם ומורח ממנו על המזבח, וזובח את הבשר עד שיישרף לגמרי. בבוקר הכוהן יעלה על המזבח כדי לגרוף את הַדֶּשֶׁן, ויעביר אותו אל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

מִּנְחָה: קורבן מן הצומח. קיימים סוגים שונים של מנחות - סֹלֶת מבושלת באופנים שונים, או לא מבושלת, בתוספת שֶׁמֶן או בּוֹשֶׂם הלְבֹנָה. אסור להקריב מִנְחָה עם חָמֵץ או דבש. את מִנְחת הביכורים האפויה חמץ אין להעלות על המזבח, אבל הכוהן כן יקטיר מהביכורים אָבִיב-קלוי, וכַּרְמֶל גרוס. הכוהן יקטיר מהמִנְחָה על המזבח, והשארית תחולק בין הכוהנים. המִנְחָה היא קֹדֶשׁ קָדָשִׁים.

שְׁלָמִים : קיימים שְׁלָמִים למקרים של תּוֹדָה (על עזרה כלשהי שקיבל המקריב מה'), נֶדֶר (שבועה להקריב קרבן אם תתקבל עזרה), או נְדָבָה (קרבן רשות מתוך נדבת הלב של המקריב). הקורבן נאכל ברובו ע"י מביא הקורבן, מלבד הַחֵלֶב (שומן הבשר) הנשרף וניתן לה', והחֲזֵה והשׁוֹק הנמסרים לכוהן המקריב. יש 3 סוגי שְׁלָמִים: בָּקָר, כֶּבֶשׂ, ועֵז. המקריב שוחט את החיה, והכוהן זורק מהַדָּם על המזבח ואז מקריב רק את את הַחֵלֶב\השומן המכסה את האיברים הפנימים (כולל הָאַלְיָה שבזנב הכֶּבֶשׂ). לשְׁלָמִים של תּוֹדָה יש להוסיף סוגי מאפים. יש להקפיד לאכול מהשְׁלָמִים רק במצב של טוהרה, ולסיים לאוכלם תוך יום או יומיים מיום הקרבתם.

חַטָּאת : בא לכפר על חטא פרטי או ציבורי שנעשה בשגגה. עבור חטא של הכוהן הגדול או של העַם כולו מוקרב פָּר, והטקס כולל התזת דם בתוך אוהל מועד עצמו, שפיכת שאר הַדָּם בבסיס המזבח, ושריפת בשר הפָּר מחוץ למחנה (מלבד הַחֵלֶב\השומן שנזבח על המזבח). במקרה של חַטָּאת של הנָשִׂיא (עז זָכָר) ושל אדם פרטי (עִזָּה או כִּבְשָׂה) הטקס נערך כולו מחוץ לאוהל, והבשר (מלבד הַחֵלֶב שנזבח על המזבח) נמסר לכוהן המקריב. אם למקריב הפרטי אין כסף לבהמת הקורבן, הוא יכול להקריב זוג עופות או אפילו מעט סֹלֶת. החַטָּאת הוא קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, ולכן יש לנקות היטב או לשבור את הכלי שבו בושל, ולכבס בגדים שהוכתמו בדמו רק בחצר המשכן.

אָשָׁם : בא לכפר לאָדָם על אשמה כלשהי (כולל מעילה בקודשים, ומיני גֶּזֶל). הקורבן הוא של אַיִל תמים או ערכו בכסף (ובכל מקרה יוחזר הגֶּזֶל, אם היה, בתוספת קנס של חמישית). המקריב שוחט את החיה מול האוהל, הכוהן זורק מהדם סביב משטח המזבח, מקטיר את הַחֵלֶב\שומן על המזבח, ומקבל את שאר הבשר. האָשָׁם הוא קֹדֶשׁ קָדָשִׁים.

ב. הלכות הכַּשְׁרוּת:

בְּהֵמת יַבָּשָׁה היא כְּשֵׁרָה אם היא בעלת פרסה שסועה לשתיים ומַעֲלַת גֵּרָה; חית מָּיִם היא כְּשֵׁרָה אם היא בעלת סְנַפִּיר וקַשְׂקָשִׂים; העוֹפוֹת הם כְּשָׁרִים, מלבד רשימת יוצאים מן הכלל; שרצים מעופפים בעלי 4 רגליים (לפחות) ההולכים גם על הָאָרֶץ אינם כְּשָׁרִים, מלבד רשימת יוצאים מן הכלל; שרצים מהלכים אסורים למאכל. חלק מהחיות הן גם טְמֵאוֹת ונמסרים כללי הטהרות מנגיעה בנִבְלָתָן, או בנִבְלַת חיה כשרה שלא נשחטה. ה' קדוש ולכן גם עמו חייב לשמור על קדושתו ולְהִמָּנַע מֵהִטַּמְּאוּת.

ג. טומאות הגוף וההִטַּהֲרוּת מהן:

האישה אחרי לידתה טְמֵאָה למשך שבוע\שבועיים אחרי הולדת הבן\בַּת, ואח"כ עוד 33\66 יום בהם היא ממשיכה לְהִטַּהֵר בדְּמֵי הטָהֳרָה. נמסרים תסמיני הצָרָעַת - תפיחה בעוֹר, או נגע הנספח לעוֹר, או כתם לבן בעוֹר, כשהַנֶּגַע שקוע בעוֹר והשֵׂיעָר שבו הִלְבִּין. נמסרים גם תסמיני הצָרָעַת באזורים שהחלימו משְׁחִין או מכְּוִויָּיה, צָרָעַת בשֵׂיעָר (נֶתֶק), בקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת (קרחת אחורית). נמסרות הנחיות לאבחון המחלה הכוללים שלבי הֶסְגֵּר לשבוע או שבועיים. נמסרים גם כללי האבחון של צָרָעַת בסוגי בגדים, שיש לשרוף, ובקירות הבָּיִת, שיש להרוס אם הנֶגַע מתמיד. נמסרים תסמיני הזִיבָה אצל הגבר. גם גבר המפריש זֶרַע (כחלק מאקט מיני, או קְרִי לילה לא מכוון?) חייב לְהִטָּהֵר. נמסרות הלכות הנִידָּה, שבה נמצאת אישה הזָבָה דָּם בימי הוֶסֶת. אישה הזָבָה דָּם שלא בימי הוֶסֶת נמצאת במצב טומאה דומה. מצבי טומאה אלה "מדבקים" בכך שאָדָם הנוגע באָדָם הטָמֵא או בחפץ שהטָמֵא נגע בו נעשה בעצמו טָמֵא עד הערב וחייב בד"כ כביסה ורחצה. על הטמא מוטלות מִגְבָּלוֹת (למשל על האישה היולדת להתרחק מהקודשים, ועל המְצוֹרָע להתבודד מחוץ למחנה). נמסרות גם הלכות טקסי ההִטָּהֲרוּת שהאָדָם חייב בהם לאחר שאובחן שטומאת הגוף חלפה. אלה בד"כ כוללים כביסה, רחצה, והקרבת קורבנות שונים-.

ד. חגים ומועדים ושנות שְׁמִיטָּה ויוֹבֵל:

יום הכיפורים: בי' בתִּשְׁרֵי יצויין יוֹם הַכִּפֻּרִים שנועד לכפר על נפשות האנשים. יוֹם הַכִּפֻּרִים הוא מִקְרָא קֹדֶשׁ ויום שַׁבָּתוֹן ממְלָאכָה, ויוקרב בו אִשֶּׁה לה'. חובה לְעַנּוֹת את הַנֶּפֶשׁ (לָצוּם?) ולשבות מהערב של כניסת יוֹם הַכִּפֻּרִים ועד הערב של יציאתו. מי שלא ישבות או שלא יענה את נפשו יענש בכָּרֵת. את הטקסים והקורבנות של יום הכיפורים יערוך אַהֲרֹן (והכוהנים הגדולים שיבואו אחריו) שילבש בגדי קודש מיוחדים. הוא יוכל להכנס לקודש הקודשים רק בהזדמנות זאת, כדי לכפר עליו מהטומאה של חטאי העַם עם קְטֹרֶת והתזת דָּם קורבנות. הקורבנות גם יכפרו על הטומאה שדבקה באֹהֶל מוֹעֵד, במִּזְבֵּחַ, בכֹּהֲנִים ובעַם. מבין זוג העִזִּים של העַם, יוגרל אחד לַעֲזָאזֵל והוא יקבל על עצמו את כל חטאי העַם, ויִשָּׁלַח איתם למִדְבָּר.

השַׁבַּת: על בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבּוֹת מכָּל מְלָאכָה ביום השַׁבַּת, בכל מקום שבו הם שוהים.

פֶּסַח: בי"ד בנִיסָן בשעות בֵּין הָעַרְבָּיִם יש לחגוג את קורבן הפֶּסַח. מלְמָחֳרָת ובמשך 7 ימים יש לחגוג את חַג הַמַּצּוֹת, לאכול מַצּוֹת (ולא חָמֵץ), ולהקריב אִשֶּׁה (קורבן הנשרף באֵשׁ על המזבח). יום החג הראשון (ט"ו בנִיסָן) והאחרון (כ"א בנִיסָן) הם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ ויש לשבות בהם.

הֲנָפַת הָעֹמֶר: בראשית עונת קציר השְׁעוֹרִים שבסביבות פֶּסַח יש להביא עֹמֶר (אלומה) מהיבול הראשון לכֹּהֵן אשר יניף אותו (יום לאחר הַשַּׁבָּת). אח"כ יוקרבו גם קורבנות שונים.

שָׁבֻעֹות: ביום א' שאחרי 7 שַׁבָּתוֹת אחרי הֲנָפַת הָעֹמֶר (סה"כ 50 יום) יש להקריב קורבנות שונים, כולל לְחָמִים של בִּכּוּרִים ונֶסֶךְ יַיִן.

זִכְרוֹן תְּרוּעָה (רֹאשׁ הַשָּׁנָה של ימינו): בא' בתִּשְׁרֵי יהיה מִקְרָא קֹדֶשׁ ויום שַׁבָּתוֹן ממְלָאכָה, ויוקרב בו אִשֶּׁה לה'.

חַג הַסֻּכּוֹת: מט"ו בתִּשְׁרֵי ובמשך 7 ימים יֵחָגֵג חַג הַסֻּכּוֹת. היום הראשון (ט"ו בתִּשְׁרֵי), והיום ה-8 שאחרי החג (כ"ב בתִּשְׁרֵי - יום עֲצֶרֶת) הם מִקְרָאי קֹדֶשׁ וימי שַׁבָּתוֹן ממְלָאכָה. בחַג הַסֻּכּוֹת חוגגים בשמחה את האָסִיף (של פרי הארץ) עם ארבעת המינים: "פְּרִי עֵץ הָדָר" הוא האֶתְרוֹג, "כַּפֹּת תְּמָרִים" הם הלוּלָב, "עֲנַף עֵץ עָבֹת" מזוהה כהֲדַס, ו"עַרְבֵי נָחַל" - המזוהים כאחד ממיני העֲרָבָה. יש לשבת בַּסֻּכֹּת כל 7 ימי החג, לזכר הסֻּכֹּת שה' הושיב בהם את העַם בימי יציאת מִצְרָיִם.

שנת שְׁמִיטָּה: כל שנה שביעית הָאָרֶץ תִּשְׁבּוֹת ואין לְעַבֵּד אותה. את ספיחי הגידולים והענבים יכולים לאסוף כולם, כולל החיות.

שנת היוֹבֵל: ביום הַכִּפֻּרִים בשנה שאחרי 7 שנות שְׁמִיטָּה (כלומר בשנה ה-50), יש לתקוע בשופר בכל הארץ, ולקדש את שנת היוֹבֵל. אז משוחררים העבדים (העִבְרִים), והנחלות חוזרות לבעליהן המקוריים.

ה. הלכות הכוהנים:

הספר מתאר את טקס המִּלֻּאִים של אַהֲרֹן ובניו (וצאצאיהם, כוהני הדורות הבאים) בו הם מוקדשים לכהונה. מֹשֶׁה רוחץ ומלביש אותם, ומושח בשמן את הַמִּשְׁכָּן וכליו ולבסוף את אַהֲרֹן. הוא מקריב קורבנות וממלא את ידי אַהֲרֹן ובניו בקורבן. הם נשארים לשבת מול פתח האוהל במשך 7 ימי המִלֻּאִים הבאים, וביום השמיני אפשר להתחיל בפולחן במשכן.

מסופר גם שאחרי קורבנות הכוהנים והעַם, כְבוֹד ה' נגלה לכולם, ויצאה אש מכוון ה' ושרפה את מה שֶׁנשאר על המזבח. נָדָב וַאֲבִיהוּא, בני אַהֲרֹן, לקחו אֵשׁ זרה (שלא מן המזבח) אל תחום קודש הקודשים שבמשכן, וה' הוציא אֵשׁ שהרגה אותם. מֹשֶׁה צווה על הוצאת הגופות מהמשכן, ועל אַהֲרֹן להמנע ממנהגי אבלות (האסורים על הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל).

יש להקפיד על קְדֻשַּׁת הַכֹּהֲנִים כך שלא יחללו את קדושת מקומות הפולחן עם פגמים גופניים או אחרים שלהם. אסור לכוהן להתקרב למתים (מלבד לקרובי משפחה מידיים), לגלח את ראשו או פאותיו, או לשרוט את גופו, להנשא לאִשָּׁה זֹנָה, לחֲלָלָה או לגְּרוּשָׁה. לכוהן הגדול, גם אסור להנשא לאלמנה, ולנהוג מנהגי אבלות.

מצוות נֵר התָּמִיד שעל הכוהנים להקפיד שידלוק במנורה שבמִּשְׁכָּן.

מצוות לֶחֶם הפָּנִים (12 חַלּוֹת) שעל הכוהנים להקפיד שיהיה תמיד על שֻׁלְחָן המִּשְׁכָּן.

ו. הלכות ואיסורים נוספים והעונשים על הפרתם:

אפשר לגאול עֶבֶד או קרקע שנמכרה, ואז יש להחזיר את המחיר לפי משך התקופה מאז המכירה ועד שנת היוֹבֵל (שבה הם בכל מקרה ישוחררו או יוחזרו לבעליהם המקוריים). אפשר גם לרוב לפדות נֶדֶר להקדיש אָדָם, בתים, או אדמות לאוצרות המקדש ע"י תשלום כסף תמורת הנֶדֶר.

מצוות המַעְשַׂר: יש להקדיש לה' עשירית מתבואת הָאָרֶץ ומִפְּרִי הָעֵץ. אבל אפשר לפדות את המַעְשַׂר בתשלום מחיר מתאים. אסור להלוות בריבית, ואין להעביד עבדים בְּפָרֶךְ. אין לפצוע אָדָם או בהמה (ונהוג הכלל של "עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן").

אין לקלל את ה', או להשבע בשמו לשוא. ה' הוא אלוהי העַם ולכן עליהם לשמור על קדושתם. יש להמנע מחיקוי של מנהגים מתועבים של הגויים, כולל גילוי עריות, ויחסי מין אסורים נוספים - כולל עם נשים הקרובות זו לזו, נשים בנִידָּה, ניאוף, מִשְׁכָּב זָכָר, מִשְׁכָּב בְּהֵמָה, עבודה לאל המֹּלֶךְ, פנייה לאֹבֹת ויִּדְּעֹנִים, וקילול הורים. נמסרים חוקים נוספים ברוח 10 הדברות, וגם "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

העונשים על הפרת החוקים הם בד"כ כָּרֵת - עונש קשה המוטל גם על מספר חטאים חֲמוּרִים נוספים הנזכרים במקרא. מהות העונש לא מפורשת, אך יש המשערים שמדובר בחרם או בגירוש, או בעונש שלא בידי אדם אלא מה' שבו יכרתו חייו של החוטא, או שתכרת מורשתו כך שלא יבואו ממנו עוד צאצאים. בחלק מהמקרים העונש הוא הוצאה להורג בסקילה או בָּאֵשׁ. לקראת סוף הספר מצויינות הבְּרָכוֹת שהעַם יבורך בהן אם ישמור על המצוות (גשמים ותבואה, שלום מחיות ומאויב, פריון של אָדָם ואָדָמה, וקרבת ה'), והקְלָלוֹת שיקולל בהן אם יפר אותן (מחלות, תבוסה לאויב, בצורת, חיות טורפות, מחסור ורעב, חורבן ערים והמקדש).