עַלַמַּפָּה

על פי תיאור גבולות נחלות השבטים בספר יְהוֹשֻׁעַ, הגבול הצפוני של נחלת יְהוּדָה (מול נחלת בִנְיָמִן שמצפון לה) עלה מאזור שפך נהר היַרְדֵּן לים המלח מערבה לעין רֹגֵל ומשם לגֵיא בֶן הִנֹּם שמדרום לירושלים והמשיך דרך קְצֵה עֵמֶק רְפָאִים צָפֹנָה לרֹאשׁ הָהָר אֶל מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ, ומשם מערבה עד לים. תיאור זה חוזר בסדר הפוך בתיאור המקביל של הגבול הדרומי של נחלת בִנְיָמִן (מול נחלת יְהוּדָה שמדרום לה) אשר מפורט ממערב למזרח, כך שהוא הגיע הפעם מכוון מערב אֶל מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ ומשם ירד דרך צפון עֵמֶק רְפָאִים לגֵיא בֶן הִנֹּם עד עין רֹגֵל ומשם ומזרחה ליַּרְדֵּן. גֵיא בֶן הִנֹּם נזכר שוב בספר נְחֶמְיָה בתיאור הגבולות של מקום מושבם של בני בני יְהוּדָה ובִנְיָמִן אשר שבו לנחלותיהם בימי שיבת ציון, שם נאמר שבני יְהוּדָה חנו שוב "מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד גֵּיא הִנֹּם", ובני בִנְיָמִן מצפון להם.

במקום שנקרא "הַתֹּפֶת" בגֵיא בֶן הִנֹּם התפתח מנהג של עובדי עבודה זרה "לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ" כחלק מהפולחן של אל המֹּלֶךְ או בבָּמוֹת הַבַּעַל. כך גם נהגו מלכי יְהוּדָה החוטאים אָחָז ומְנַשֶּׁה, עד שהמלך יֹאשִׁיָּהוּ "טִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם" כדי להפסיק את המנהג הפסול בגַּיְא. הנביא יִרְמְיָהוּ ביטא את זעם ה' אשר כמובן לא העלה על לבו לצוות על מנהג שריפת הילדים שהיה נהוג בתֹּפֶת. יִרְמְיָהוּ ניבא לכן שהגֵיא עוד יקרא בעתיד "גֵּיא הַהֲרֵגָה" כי לא יהיה מספיק מקום קבורה ראוי להרוגים הצפויים ולכן יאלצו לקבור אותם באתר הַתֹּפֶת עצמו. בפעם אחרת ה' צווה על יִרְמְיָהוּ לצאת מהעיר לכוון גֵיא בֶן הִנֹּם דרך "שַׁעַר החַרְסִית" (כנראה שם נוסף לשער הָאַשְׁפֹּת), ושם לחזור על נבואת הזעם הזו, וגם לשבור בקבוק שיביא איתו כדי להמחיש את השבר שייעשה בעיר, אשר תִּדַּמֶּה כולה לתֹּפֶת.

ההר של שכונת ימין משה ומלון המלך דוד משקיף על מוצאו של עֵמֶק רְפָאִים מדרום, ועל גֵיא בֶן הִנֹּם המפריד בינו לבין הר ציון ממערב, והוא וודאי "רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֵי הִנֹּם יָמָּה אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק רְפָאִים צָפֹנָה" הנזכר בתיאור גבולות יְהוּדָה ובִנְיָמִן. משם הגֵיא ממשיך דרומה ואז סובב לכוון מזרח סביב הר ציון וממשיך למרגלותיו עד אזור עין רֹגֵל (בִּיר-אַיוּב) ליד עיר דוד, שם הוא מצטרף לנחל קִדְרוֹן. מעל הגֵיא באזור הכנסייה הסקוטית נמצאת קבוצת מערות קבורה מימי בית-ראשון, חלקן חשופות. בשל המורשת של הפולחן בתֹּפֶת שבגֵיא בֶן הִנֹּם, התפתחה מסורת מאוחרת (גם בנצרות) על הגֵיא כמקום הַשְּׁאוֹל, והגיא אף נתן את שמו ל"גֵּיהִנּוֹם" - הוא עולם המתים. כך למשל נכתב בתלמוד הבבלי ש"שתי תמרות יש בגיא בן הנם ועולה עשן מביניהם וזהו ששנינו ציני הר הברזל כשרות וזו היא פתחה של גיהנם".