עַלַמַּפָּה

כשאַבְשָׁלוֹם מרד באביו דָוִד ותפס את המלוכה ביְרוּשָׁלַיִם, דָוִד נאלץ לברוח מהעיר עם נאמניו והצבאות השכירים שלו. העם בכה למראה הארוע וכולם המשיכו לעבור בנחל קִדְרוֹן בדרך המובילה למִּדְבָּר. דָוִד המשיך ועלה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים בעודו בוכה, והוא יחף וחָפוּי ראש, וכך גם כל המלווים אותו.

נחַל קִדְרוֹן נחשב כְּנמצא מעבר לגבול המזרחי של יְרוּשָׁלַיִם, ולכן כששְׁלֹמֹה צווה על שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא לא לעזוב את העיר הוא הבהיר שיוצא להורג אם יעז לחצות את נַחַל קִדְרוֹן. גם הנביא יִרְמְיָהוּ תיאר, תוך כדי המצור הבבלי על יְרוּשָׁלַיִם, את גבולות עיר ה' שתשוב ותִּבָּנֶה ולא תיהרס עוד. התחום המזרחי של העיר המתוארת הוא נַחַל קִדְרוֹן (כולל השדות המובילים אליו, ושעדיין היו מלאים בפגרי המתים) ועד שַׁעַר הַסּוּסִים, שממזרח למקדש בהר הבית.

הנחל, שנחשב כאמור כנמצא מחוץ לתחום העיר, שימש כמקום הוצאת הטומאה מהעיר, ונזכרים כמה מקרים שבהם מלכי יְהוּדָה שונים פינו ושרפו חפצי עבודה זרה בנחל קִדְרוֹן. כך, אָסָא שרף בנחל את שברי ה"מפלצת" שעשתה אמו מַעֲכָה אִמּוֹ לאלת האֲשֵׁרָה . חִזְקִיָּהוּ חידש את הפולחן במקדש שהופסק בימי אביו אָחָז, ולקראת הפסח צווה על הַכֹּהֲנִים להוציא את הטומאה שהצטברה בהיכל המקדש לחצר וְהַלְוִיִּם השליכו אותה לנחל קִדְרוֹן. הכוהנים לא הספיקו להתקדש ולכן חִזְקִיָּהוּ החליט לדחות בחודש את החגיגות וקרא לכל העם לעלות לרגל. בינתיים המשיך טיהור העיר מכל מקומות הפולחן (הַמִּזְבְּחוֹת והַמְקַטְּרוֹת) שהקים בה אָחָז, וגם הם הושלכו לְנַחַל קִדְרוֹן. אחרי חִזְקִיָּהוּ, החזירו בנו מְנַשֶּׁה ואח"כ נכדו אָמוֹן את העבודה הזרה לעיר, אך יֹאשִׁיָּהוּ בן אָמוֹן טיהר שוב את העיר, והוֹצִיא מֵהֵיכַל המקדש אֵת כָּל כלי הפולחן "לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם" ושרף אותם ב"שַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת עֲפָרָם בֵּית אֵל", וכך גם השליך לנחל את עפר הַמִּזְבְּחוֹת המנותצים "אֲשֶׁר עַל הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז" ואת אלה שהקים מְנַשֶּׁה בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת המקדש.

בימי שיבת ציון נְחֶמְיָה סקר את מצבם המוזנח של חומות יְרוּשָׁלַיִם ושעריה בסיור לילי חשאי סביב החומות. נְחֶמְיָה יצא משַׁעַר הַגַּיא במערב עיר דָוִד והקיף את החומות כנגד כוון השעון עד שהגיע לנַחַל קִדְרוֹן. שם הוא עבר אל שַׁעַר הָעַיִן וְאֶל בְּרֵכַת הַמֶּלֶךְ (באזור בריכת השילוח), אך כיוון שלא היה מָקוֹם לַבְּהֵמָתו לעבור יחד איתו דרך שברי החומה, נְחֶמְיָה המשיך לעלות בנחל עד שמצא מקום להכנס בחומה ושב דרך העיר לשַׁעַר הַגַּיא. ראו את תיאור המסלול המלא והמפה בנְחֶמְיָה פרק ב.

נחַל קִדְרוֹן הוא לפי התיאורים השונים במקרא הנחל העובר ממזרח להר הבית ולעיר דָוִד והמפריד בין יְרוּשָׁלַיִם לבין הר הַזֵּיתִים, כלומר נחל קִדְרוֹן של ימינו. ערוץ הנחל מתחיל מצפון לעיר העתיקה ויורד אל מזרח להר הבית ומשם הוא ממשיך דרומה בין הר הבית ועיר דָוִד ממערב לבין הר הַזֵּיתִים ממזרח. באזור עיר דוד הנחל חולף על פני מעין הגִּחוֹן ואח"כ בְּרֵכַת הַשִּׁילוֹחַ, ובאזור עין רֹגֵל הנחל מתעקל מזרחה מדרום להר הַזֵּיתִים וממשיך בכוון כללי דרומה אל עבר ים המלח דרך מדבר יְהוּדָה, במסלול שאורכו הכולל כ-34 ק"מ. נתיב הנחל מתון בד"כ, אך יש בו מספר מפלים וקניונים מרשימים כמו זה שליד מנזר מר סבא (ראו בצילום). לאורך הנחל התקיימו בעבר מנזרים נוספים, וכמה מהמערות הרבות שמעל הערוץ משמשות עדיין כאתרי התבודדות לנזירים.

"שַׁדְמוֹת קִדְרוֹן" הנזכרות בהקשר לימי יֹאשִׁיָּהוּ ויִרְמְיָהוּ (ראו למעלה) מתייחסות כמשוער לאזור הגינות המושקות במי הגִּחוֹן ובְּרֵכַת הַשִּׁילוֹחַ, ובאזור זה גם נמצאו כמשוער גני המלך, והמַּעֲלוֹת\מדרגות הַיּוֹרְדוֹת מֵעִיר דָּוִיד דרך שער העין אל עבר נחַל קִדְרוֹן. משם נמלטו כנראה המלך צִדְקִיָּהוּ ואנשיו מזרחה לעֲרָבָה כשצבא הבָּבְלִים פרץ את חומות העיר. בחפירות שנערכו בסמוך לשרידי שער כאן נמצאו אמנם מדרגות קדומות חצובות המובילות אל מחוץ לחומה.

נחל קִדְרוֹן נחשב כאמור כנמצא מחוץ לגבול יְרוּשָׁלַיִם וכמקום מתאים להלשכת כלי הפולחן הטמאים מהעיר. טומאתו קשורה כנראה גם למנהג הקבורה שהיה נהוג על גדות הנחל עוד בתקופה הכנענית. קברים מתקופה זו (הברונזה) נמצאו בין השאר באזור הגִּחוֹן ודרומה יותר ממזרח לעיר דָוִד. במצוקים שמעל הנחל בכפר סילואן (בגדה המזרחית שמול עיר דָוִד) נמצאו שרידי קברים מפוארים רבים של נכבדים מימי ממלכת יְהוּדָה, חלקם עם כתובות בעברית, כמו קבר המכונה קבר "בת פַּרְעֹה" (ראו צילום). לאזור קבורה זה התייחס אולי הנביא יְשַׁעְיָהוּ כשגער בשר הבכיר שֶׁבְנָא אשר חצב לעצמו קבר מפואר גבוה בסלע.

גם בתקופת בית-שני נמשך מנהג הקבורה באזור הנחל, עם מבני הקבר המונומנטליים של יד אַבְשָׁלוֹם, קבר בני חֵזיר, וקבר זְכַרְיָה ואחרים (ראו בתמונות). מנהג הקבורה במקום נמשך גם בתקופות מאוחרות, גם אצל בני הנצרות והאיסלאם. מנהג הקבורה היהודית התחדש על הר הַזֵּיתִים מעל הנחל במאה ה-15 ומאז התמלא בית הקברות בעשרות אלפי קברים לאורך הדורות (ראו במדרון שמעל קבר זְכַרְיָה בצילום כאן).