עַלַמַּפָּה

הספר פותח בתיאור ראשיתו של אִיּוֹב מאֶרֶץ עוּץ, שהיה צדיק, אב ל-7 בנים ו-3 בנות, ובעל מִקְנֶה גדול מאוד. הַשָּׂטָן מופיע מול ה', וטוען שאִיּוֹב צדיק רק בגלל הטוב שהוא קיבל מה', וה' מרשה לשָּׂטָן לפגוע באִיּוֹב. אִיּוֹב מוכה בסדרת אסונות, שבהם כל המִקְנֶה שלו אובד, וכל ילדיו מתים מקריסת הבית שבו ערכו משתה. אִיּוֹב עדיין מברך את ה', אבל הַשָּׂטָן טוען שאִיּוֹב נשאר צדיק כיוון שהוא דואג לעורו ולחייו. באישור ה' הוא מכה את איּוב במחלת עור (בִּשְׁחִין). בניגוד לעצת אִשְׁתּוֹ, אִיּוֹב עדיין מסרב לקלל את ה'. שלושה רֵעִים של אִיּוֹב (אֱלִיפַז, בִלְדַּד, וצוֹפַר) באים לנחמו ויושבים איתו 7 ימים בלי לדבר. אח"כ אִיּוֹב מפר את השתיקה ומקלל את היום והלילה בו נולד, ומצטער שבכלל בא לאוויר העולם. הוא תוהה למה בכלל מוענקים החיים לאָדָם סובל ומדוכא, שרק מחכה לשוא למָּוֶת?

הספר ממשיך בהבאת 3 מחזורי וויכוחים בין אִיּוֹב לרֵעָיו. בכל מחזור, רֵעֵי אִיּוֹב נושאים אליו נאומים בזה אחר זה (מלבד צוֹפַר הנואם רק בשני המחזורים הראשונים) ואִיּוֹב מגיב אחרי כל נאום. במחזור הוויכוחים הראשון, אֱלִיפַז, בכיר הרֵעים, פותח ראשון ומתנצל מראש על דבריו הקשים, אבל גוער באִיּוֹב על אובדן תקוותו. אין צדיק מושלם ולכן כל עונש הוא מוצדק. לסיום, אֱלִיפַז מעודד את אִיּוֹב שישועתו עוד תבוא. אִיּוֹב עונה שכובד אסונו מצדיק את תלונותיו, ומכחיש שחטא בדבר מה. בִּלְדַּד גוער באִיּוֹב על כעסו, וטוען שה' שופט בצדק ולכן בני אִיּוֹב כנראה חטאו. גם בִּלְדַּד מסיים בנחמה לגאולה אם באמת אִיּוֹב צדיק. איּוֹב עונה שגם אם הוא צודק הוא לא יוכל לזכות במשפט הוגן מה', כיוון שהוא יפחד ויתבלבל מחוכמתו וגדולתו של ה'. צֹפַר נואם דברים קשים כנגד איּוֹב, וטוען שכנראה ה' העניש את איּוֹב פחות ממה שהיה מגיע לו על חטאיו, אבל גם הוא מסיים בדברי נחמה, בתנאי שאִיּוֹב יחזור בתשובה על חטאיו. איּוֹב גוער ברֵעָיו על שהם מעיזים לדבר דברי שקר על איּוֹב אל מול ה', כאילו ה' צריך שישקרו כך עבורו.

אֱלִיפַז פותח גם את מחזור הוויכוחים השני, והפעם מחמיר יותר בנאומו עם אִיּוֹב, ולא כולל דברי התנצלות או נחמה, אלא בעיקר מזהיר את איּוֹב מגורלו של הרָשָׁע, ומכחיש שייתכן אָדָם נקי מכל חטא כטענת אִיּוֹב על עצמו. אִיּוֹב עונה שהרֵעים מביאים לו רק סֵבֶל ב"ניחומיהם", אבל הוא היה נוהג כמוהם אם היה במקומם. הם לועגים לו, אבל ה' לא יעריך את דברי החנופה שלהם אליו. בִּלְדַּד מתפלא על דברי ההבל של איּוֹב, וגם מזהיר אותו מגורלו של הרָשָׁע. אִיּוֹב שוב מתלונן שרֵעָיו מביאים עליו רק צער, אבל למרות שה' נלחם בו כמו באויב, הוא יודע שיש לו עוד גואל (ה' או נציגו?). גם צֹפַר מתאר את גורלו המר של הרָשָׁע, ואיּוֹב עונה שהאמת היא שקורה רבות שהרְשָׁעִים חיים חיים ארוכים ומוצלחים.

במחזור הוויכוחים השלישי בין אִיּוֹב לרֵעָיו, אֱלִיפַז בוטה עוד יותר בביקורתו על אִיּוֹב, ומונה חטאים רבים וחמורים ספציפיים בהם הוא מאשים את אִיּוֹב (עושק חלשים, ושיפוט ללא צדק). בכל זאת הוא מסיים בדברי תקווה אם אִיּוֹב יחזור בתשובה. איּוֹב עונה שהוא כבר עייף מדבריו המָרִים לרֵעים, והוא מבקש למצוא את ה' כדי לעמוד מולו למשפט, בו הוא בטוח שיצא זכאי. בִּלְדַּד מהלל את ה' המושל בצדק בעולם. אין אָדָם שהוא צדיק מושלם, כי הרי אפילו היָרֵחַ והכוֹכָבִים לא טהורים מספיק בעיני ה'. אִיּוֹב עונה שבִּלְדַּד לא יכול לחזק את איּוב בדבריו, ולְיַעֵץ לו, כיוון שהוא בעצמו חסר כֹחַ וחָכְמָה. אבל איּוב עדיין מהלל גם כן את ה', ומונה את נפלאותיו.

בסוף כל הנאומים בין הרֵעים לאִיּוֹב, אִיּוֹב נושא שני "משלים". איּוב נשבע בה' שכל עוד הוא חי הוא יאמר אמת ולא יודה באשמה שאין בו. הוא מסכים אבל שלרָשָׁע צפוי גורל מר. האָדָם נעזר בחָכְמָה האנושית לפעולותיו המוצלחות, אבל הַחָכְמָה האמיתית נסתרת מכל חי, וידועה רק לה' הרואה הַכֹּל. איּוֹב נזכר בגעגועים בימים שלפני שנפל עליו האסון, אז הוא זכה בכבוד כולם, ונהג בצדק (בניגוד לדעת הרֵעים כאילו ודאי הוא חטא בדבר מה). כעת אבל לועגים לו אפילו הנערים העלובים ביותר. אִיּוֹב מסיים את דבריו בסדרה של שבועות על מעשים טובים שעשה, ועל רעים שלא עשה, ואף לא הרהר לעשות, ומציין עונשים שיקבל על עצמו אם הוא נשבע לשוא.

4 נאומים של אֱלִיהוּא: אחרי כל הנאומים, מופיע אֱלִיהוּא הצעיר ששמע את כל הדברים והמתין בסבלנות לסיום דבריהם, מתוך כבוד לגילם, אבל עכשיו הוא כבר לא יכול לעצור ברוּחוֹ. הוא כועס על איּוב על שהוא חושב את עצמו צַדִּיק יותר מה', ועל הרֵעים שאינם עונים לאיּוב כראוי. על טענת איּוב שה' אינו עונה לתלונותיו, אֱלִיהוּא טוען שה' מדבר אל בני האָדָם בשני דרכים: בחלום הלילה, וכשהוא מכה אותם במכאובים. הוא מאשים את אִיּוֹב שלפי דעתו יוצא שאין טעם להיות צדיק, ובכך הוא מצטרף אל הרשעים. לדעת אֱלִיהוּא, ה' תמיד משלם לאָדָם את גמול מעשיו. אי אפשר לבקש להתדיין במשפט מול ה', כי ה' כבר יודע מראש את אשמתו או צדקתו של האָדָם. אִיּוֹב רק מוסיף חטא על פשע כשהוא מתיימר להודיע לה' איך עליו לשפוט. הרֶשַׁע והצֶדֶק לא מזיקים או מועילים לה' היושב במרומים, אלא רק לאָדָם. אנשים רבים זועקים לעזרה, אבל לא באמת מחפשים את ה' ולכן הוא לא נענה להם. ה' בעצם לא מסיר את עֵינָיו מהצדיקים, וכשהוא מענה אותם הרי זה כדי שיכירו בחטאיהם ויחזרו בתשובה, וכך יתרחקו מצרה גדולה. לסכום, האָדָם אינו מבין את נפלאות ה' ואת שיקוליו, לכן, כל שנותר לאָדָם הוא לִירוֹא את ה'.

ה' מופיע ומדבר אל איּוב מתוך הַסְּעָרָה. הוא קורא לאיּוב להתייצב מולו ולענות על שאלותיו. השאלות כולן שואלות מי ברא דְּבַר מָה, כמו האָרֶץ, היָם, כוחות מזג האוויר, וכו' (והתשובה היא - ה'!) או האם איּוב ברא דברים כאלה (והתשובה היא - לא!). ה' ממשיך ושואל האם איּוב הוא שקובע ושומר על תכונותיהן השונות של החיות (ומובאת רשימה ארוכה של חיות)? אִיּוֹב עונה שהוא קל ערך אל מול ה', ואת כל דבריו כבר אמר. ה' קורא לו להתחזק ולענות לו בכל זאת. האם איּוב חושב שהוא דומה לה' בחוזקו, בהדרו, ובמלחמתו ברשעים? ה' מתאר כאן את החיות האגדתיות שברא - את "בְהֵמוֹת" הרובצת בנחל, ואת ה"לִוְיָתָן", מפלצת הים האגדית.

אִיּוֹב עונה לה' שהוא מבין כעת שדרכי ה' נסתרות מאָדָם, ועכשיו אחרי שראה את ה' בעיניו הוא מתנחם על האסון שנפל עליו. ה' גוער ב3 הרֵעים כי דבריהם לא היו נכונים כדברי אִיּוֹב. הוא מצווה עליהם להקריב קורבן כַּפָּרָה, וסולח להם אחרי שאִיּוֹב מתפלל למענם. ה' משיב את מצבו של אִיּוֹב לקדמותו, ואף מכפיל את רכושו. בנות אִיּוֹב יפות מכל בנות הארץ, וזוכות לנחלה מירושת אביהם. אִיּוֹב חי עוד 140 שנה, זוכה לראות בני נינים, ומת בשיבה טובה.