וְרוּחַ עַל פָּנַי יַחֲלֹף, תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי (ט"ו)
אַרְיֵה, שָׁחַל, כְפִיר, לַיִשׁ, לָבִיא (חמשת כִּנּוּיֵי האריה בפסוקים י-י"א)
סיכום
נאום אֱלִיפַז 1: אֱלִיפַז מתנצל מראש על דבריו הקשים, אבל גוער באִיּוֹב, שהרי הוא נהג בעצמו לנחם מדוכאים, ועכשיו כשהוא סובל בעצמו הוא מאבד את עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו. על אִיּוֹב לזכור שיִרְאַת ה' שלו היא מבטחו, כי צדיקים בסוף זוכים לישועה (בניגוד לרשעים). הוא מספר על חזון לילה נורא שבו שמע קול שלימד אותו שהאָדָם לא יכול להיות צדיק מושלם, ולכן כל עונש הוא מוצדק.
תקציר
| נאום אֱלִיפַז 1: אולי דברי אֱלִיפַז יהיו קשים לשמיעה, אבל אֱלִיפַז לא יכול לעצור מלאמר את דבריו לאִיּוֹב. הרי אִיּוֹב בעצמו נהג בעבר לאמר דברי מוסר (ביקורת בּוֹנָה) ולחזק את ידיהם החלשות של המדוכאים, להקים בדבריו את הנופלים\הכושלים, ולחזק את הבִּרְכַּיִם הכֹּרְעוֹת מכובד המשקל של הסובלים. והנה עכשיו כשהאסון נופל על אִיּוֹב בעצמו, הוא נבהל ומאבד את עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו. |
| א וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר. ב הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה וַעְצֹר בְּמִלִּין מִי יוּכָל. ג הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק. ד כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ וּבִרְכַּיִם כֹּרְעוֹת תְּאַמֵּץ. ה כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא תִּגַּע עָדֶיךָ וַתִּבָּהֵל. |
| על אִיּוֹב לזכור שיִרְאַת ה' שלו היא מבטחו\כִּסְלָתו, ודרכיו הנקיות מחטא הם התקווה שלו לגאולה מיסוריו. כי הרי אין מקרה שבו אָדָם נקי מחטא אָבָד, לעומת הרשעים שבסוף יאבדו (החורשים חטא, וזורעים סבל, בסוף יקצרו אותו גם). הם ימותו מנשימת אַפּוֹ\כעסו של ה'. הרשעים האובדים נמשלים לאריות (המופיעים ב5 כִּנּוּיים שונים) ששיניהם נשברו\נִתָּעוּ, והם נותרים ללא טָרֶף, ונפרדים זה מזה. |
| ו הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ. ז זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ. ח כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ. ט מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַ יֹאבֵדוּ וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ. י שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ. יא לַיִשׁ אֹבֵד מִבְּלִי טָרֶף וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ. |
| אֱלִיפַז מספר דברים ששמע בחזון לָיְלָה, שעורר בו פחד, רעד בעצמות, ושערותיו נסמרו\עמדו כשחלפה רוּחַ על פניו. הופיע מולו מראה שכמוהו לא ראה עוד, הִשְׂתָּרְרָה דְּמָמָה, ואז נשמע קול שאמר את הדברים הבאים: |
| יב וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ. יג בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים. יד פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד. טו וְרוּחַ עַל פָּנַי יַחֲלֹף תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי. טז יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע. |
| האם בן אָדָם יכול להיות צדיק מושלם, אף יותר מה' בוראו (או מולו)? הרי ה' לא מאמין אפילו לעבדיו או מהלל את מלאכיו! לכן על אחת כמה וכמה שבני האָדָם, שנפשם שוכנת בגוף של חומר והעשויים מעָפָר, צפויים (בגלל חטאיהם) להתפורר ע"י תולעים\עָשׁ. הם יוּכּוּ כך במהירות (תוך יום - מבוקר עד ערב), ובלי שיספיקו לשים לב - הם יאבדו לנצח. הרי ברגע שמיתר\יִתְרָם אחד בגופם (עורקים או גידים?) יִנָּתֵק\נִסַּע, הם מיד ימותו, לפני שיספיקו להשיג את החכמה (הדרושה כדי לְהִמָּנַע לגמרי מחטא). |
| יז הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַ יִצְדָּק אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר. יח הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה. יט אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם יְדַכְּאוּם לִפְנֵי עָשׁ. כ מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ מִבְּלִי מֵשִׂים לָנֶצַח יֹאבֵדוּ. כא הֲלֹא נִסַּע יִתְרָם בָּם יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה. |
ציטוטים נבחרים
| פסוקים | |
|---|---|
| ח | חֹרְשֵׁי אָוֶן וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ. |
| ט"ו | וְרוּחַ עַל פָּנַי יַחֲלֹף תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי. |
| י"ז | הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַ יִצְדָּק אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר? |