סיכום
קללת אִיּוֹב: אִיּוֹב מפר את השתיקה ומקלל את היום בו נולד, ואת הלילה בו באה הבשורה על הולדתו. אִיּוֹב מצטער שלא מת ישר כשיצא מהרחם, או מת כמו תינוק נֵפֶל כבר בבטן אימו. אז היה זוכה לשכב במנוחה בעולם המתים יחד עם מלכים ושרים, והיה מצטרף לשאר המדוכאים הזוכים שם לשוויון עם גדולי עולם. אז למה בכלל מוענקים החיים לאָדָם סובל ומדוכא, שרק מחכה לשוא למָּוֶת? אִיּוֹב מתלונן על סבלו, ועל כך שכל אסון שהכי פחד ממנו, אמנם נפל עליו.
תקציר
| אִיּוֹב מפר את השתיקה ומקלל את היום בו נולד, ואת הלילה בו באה הבשורה על הולדת הבן. |
| א אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ. ב וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר. ג יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר. |
| קללה ליום ההולדת: אִיּוֹב מבקש שאותו יום ישאר חשוך, ללא אור\נְהָרָה, ושה' לא יבקש אותו. החֹשֶׁךְ\צַלְמָוֶת יקחו את היום אליהם, עננה תכסה ותחשיך אותו, ויפחידו\יבעיתו אותו עננים שחורים\כִּמְרִירים. |
| ד הַיּוֹם הַהוּא יְהִי חֹשֶׁךְ אַל יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְאַל תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה. ה יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם. |
| קללה ללילה בו בּוּשְּׂרָה הולדתו: אִיּוֹב מבקש שהאֹפֶל (חשכה עמוקה) יקח את אותו לילה, ושהוא לא יִסָּפֵר בין ימי השנה והחודש שלו. הלילה ישאר שומם\גַלְמוּד וללא שמחה ושיר\רְנָנָה. יקללו\יִקְּבֻהוּ אותו (הקוסמים) המוכנים גם לעורר את הלִוְיָתָן (מפלצת הים). כוכבי הערב\נשף של אותו לילה יחשיכו, והלילה ימתין לשוא לבוא נצנוצי\עַפְעַפֵּי השָׁחַר והאור. |
| ו הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹפֶל אַל יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל יָבֹא. ז הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא יְהִי גַלְמוּד אַל תָּבֹא רְנָנָה בוֹ. ח יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי יוֹם הָעֲתִידִים עֹרֵר לִוְיָתָן. ט יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ יְקַו לְאוֹר וָאַיִן וְאַל יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר. |
| הלילה מקולל כי לא סגר את בטן אימו של אִיּוֹב, וכך לא מנע ממנו את סבלו. אִיּוֹב מצטער שלא מת ישר כשיצא מהרחם, או מת כמו תינוק נֵפֶל כבר בבטן אימו, אלא יצא לחיים, הונח על ברכי הוריו, וינק משדי אימו. |
| י כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי. יא לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע. יב מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם וּמַה שָּׁדַיִם כִּי אִינָק. יג כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי. |
| אם היה מת בהוולדו, אז עכשיו היה נח על משכבו בעולם המתים, יחד עם מְלָכִים (שהיו בחייהם בעלי מעש, ומשקמי חֳרָבוֹת) ועם שָׂרִים (שהיו בחייהם עשירים). שם הרְשָׁעִים חוֹדְלִים מלהרגיז ברשעתם, העייפים העשוקים זוכים למנוחה, האסירים כבר לא מקבלים פקודות מהמפקחים עליהם, אנשים פשוטים וחשובים שוכבים ביחד, והעֶבֶד חופשי מאדונו. |
| יד עִם מְלָכִים וְיֹעֲצֵי אָרֶץ הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ. טו אוֹ עִם שָׂרִים זָהָב לָהֶם הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף. טז אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה כְּעֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר. יז שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ. יח יַחַד אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ לֹא שָׁמְעוּ קוֹל נֹגֵשׂ. יט קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו. |
| אז למה בכלל מוענקים החיים לאָדָם סובל ומדוכא, שרק מחכה לשוא למָּוֶת ומחפש אותו כמו מטמון, ושמח כשהוא מוצא את הקָבֶר. למה ניתנים החיים לאָדָם שדַּרְכּוֹ אבדה\נִסְתָּרָה, ולמה ה' חוסם אותו בגדר\משוכה (ולא מאפשר לו למות). |
| כ לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ. כא הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים. כב הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי גִיל יָשִׂישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ קָבֶר. כג לְגֶבֶר אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ. |
| אִיּוֹב מספר על עצמו שהוא נאנח מצער לפני כל מאכל, ושאגות הכאב שלו נשפכות כַמַּיִם. כל מה שפחד\יָגֹרְ ממנו בא אליו (יֶּאֱתָיֵנִי). הוא לא הספיק לנוח מספיק בחייו לפני שבא עליו האסון. |
| כד כִּי לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבֹא וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי. כה כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי. כו לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז. |
ציטוטים נבחרים
| פסוקים | |
|---|---|
| ג | יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ, וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר. |
| ו | הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹפֶל.. |